בימי קדם , בתקופת ה dos וראשית ימיו של המחשב האישי,  טרם היות חלונות ודפדפני רשת זריזים , תוכנות מסבירות פנים להדיוטות ו word , אמר לי פעם בני ירון, כשהתקשיתי להבין שימוש מסויים במחשב שניסה להסביר לי  :  ' טוב, נו , את הרי דור העיפרון. '  והאמת ? נכון, אני שייכת לבני הדור הקדמון  ההוא (  אוקיי , אוקיי , חברים בני גילי, אני מדברת ברגע זה רק על עצמי ) שבכיתה א׳ כתבו בעיפרון בלבד ורק אחרי  שלמדו לכתוב כתיבה תמה בעט ציפורן שנטבלה בדיו  הרשתה להם המורה לעבור לעט כדורי שנקרא אז גלובוס  ( כן, כן, אותו אחד של עמוס עוז בחולדה המוזכר  ב ׳ סיפור על אהבה וחושך׳ ) . אבל אני, בדיוק כמו אבא שלי , העדפתי לכתוב בעט נובע ושנים ארוכות התמדתי בכך. כתיבה , בעיני, לא הייתה ראוייה להיקרא כתיבה כשהאצבעות לא הוכתמו בדיו. עדיפה ירוקה או שחורה. מיוחדת.

לימים הדיחה המעשיות הארצית את הנוסטלגיה הרומנטית ועברתי לעטים  דקי החוד של פיילוט ואחר כך בשל הכורח , או הצורך, להגיש את דפי מודפסים וערוכים עברתי בסופו של דבר למקלדת.    לאחרונה הבחנתי שכתב היד שלי השתנה והסתרבל. אצבעות היד האחת האוחזות בעט הפכו גולמניות והמוטוריקה העדינה פינתה את מקומה לארבע אצבעות נוקשות המפיקות כתב מקלדת אחיד ומשותף לכולנו. ובכך הצמיתה הקדמה הטכנולוגית את אחד הפנים האישיים והבלעדיים שלנו – כתב היד.  אין ספק שבקרוב יצטרף גם מקצוע הגרפולוגיה לרשימת המקצועות הנכחדים , כי מה כבר אפשר יהיה ללמוד על אישיותו של אדם מהאופן שבו הוא מריץ את אצבעותיו על המקלדת?

לפני זמן מה קראתי את הספר הדיגיטאלי הראשון שלי. ספר של ממש. רומן. אני יודעת שבגדתי אבל להגנתי אני רוצה לומר שצירוף נסיבות הוא שהניע אותי , שלא באשמתי, למעשה הנורא. הייתי בחו״ל , קיבלתי במתנה אייפד חדש ומשוכלל וב ׳ידיעות׳ ריצדה כל הזמן פרסומת צבעונית ומפתה לרב מכר חדש  ונשברתי.    היה די  נוח, יש להודות – אפשר לסמן ולשמור משפטים מעניינים , לא שהיו כאלה בספר ההוא, והדפדוף המתבצע במגע של אצבע בלבד  והאפשרות לקרוא בחושך ,בלי להפריע לשנת השותפים, ולהגדיל את האותיות לקידוש לבנה בהעדר משקפי קריאה , והזמינות – היכולת לקנות ספר חדש בכל רגע נתון או להצטייד בספריה שלמה כשיוצאים למסע ( אני סוחבת איתי בדרך כלל ארבעה ספרים לפחות – זה שאני קוראת , זה שאקרא כשארצה להחליף, זה שאולי ארצה לקרוא וזה שאקרא כשכבר לא יהיה לי מה לקרוא )

בהתחשב בכל המעלות האלה כבר חשבתי לרכוש ספר דיגיטאלי נוסף אלא שאז נזכרתי בשיטת הכיבוש הזוחל הערמומית של הקדמה הטכנולוגית:  אקרא אחד ועוד אחד ועוד ולבסוף  אתרגל  לנוחות המפתה ואשכח שלספרים , מלבד תוכנם,  רצוי שיהיה גם מראה משלהם וריח משלהם וסיפור משלהם ואישיות משלהם שייחדו אותם מכל האחרים ויעניקו להם את מקומם במגירות הזיכרון והלב.          וכדי לחזק את נפשי לגבור על הפיתוי רצתי מהר לארון הספרים וצילמתי כמה מחבריי הותיקים.