" שורשים יש לעצים , בני אדם יש להם רגליים …"

ג'ורג' סטיינר

"רק האותות שקלטנו מוקדם מאד בחיינו, שעמדנו על משמעותם בד בבד עם קניית האחיזה בעולם החיצון, נעשים מרכיבים קבועים ולא-משתנים של אישיותנו: כשם שלומדים את שפת-האם בלי לדעת את הדקדוק שלה, כך מתוודעים אל הסביבה שגדלים בה. שפת-האם והסביבה שנולדנו בה צומחות אתנו, צומחות אל תוכנו, וכך נוצרת אותה בקיאות והתמצאות המקנה לנו תחושת ביטחון."
ז'אן אמרי, "לכמה מולדת זקוק האדם?" בתוך: מעבר לאשמה ולכפרה, תל- אביב, 2000, עמ' 109-110

בחודש מאי 2014, יום הולדת המאה של אמי, שהלכה לעולמה בשנתה ה- 94 , נסעתי בפעם הראשונה בחיי לבקר בוורשה , עיר הולדתה. מכל הידוע לי גם אמא שלי מעולם לא חזרה לוורשה מאז נאלצה לעזוב אותה ולברוח לרוסיה בפרוץ המלחמה. בהסתמך על המסמכים שמצאתי בארכיון של אבי, כשהסתיימה המלחמה ועזבנו את רוסיה גרנו כשנה וחצי בעיר דזרז'וניוב ( או רייכנבך ) שבשלזיה העילית ומשם נסענו היישר לצרפת. אבל מאוחר יותר, כשבדקתי היטב את הדרכון הפולני המשותף לשתינו, שעל פי הכתוב בו הוצא בדז'רז'וניוב , גיליתי בו  חותמת מעבר שהוטבעה בתחנת הרכבת של וורשה. האם היא ירדה שם לרגע מהרכבת ? וכשיצאה הרכבת לדרכה, האם היא עמדה בחלון וצפתה בעיניים כלות כיצד העיר האהובה – שנואה שלה הולכת ומתרחקת ממנה לעולמי עולמים ?
כשביקרה אותנו במהלך השנים שבהן גרנו בהולנד, שאלנו אותה לא פעם האם תרצה לנסוע לוורשה. הצעתי אפילו שאצטרף אליה, אבל היא סירבה, תמיד סירבה.
לא נולדתי בפולין, אבל הפולנית היא שפת אמי וצליליה הם הקולות הראשונים ששמעתי והשמעתי. כשהגענו לצרפת למדתי גם לדבר צרפתית. אמא שלי סיפרה שרופא הילדים בפריז הפציר בה שתדבר אלי בצרפתית בלבד כי 'הילדה עלולה להתבלבל והדבר יפגע בכושר הדיבור שלה' אבל היא התקשתה לעמוד במשימה – הצרפתית הייתה אמנם שפת המקום אך הייתה שגורה פחות על פיה, ואילו הפולנית היפהפייה שלה הייתה שפת תרבותה, שפת השירה שידעה לדקלם, שפת משחקי המילים שהמציאה עם חברותיה בגימנסיה, שפתם של הסופרים והמשוררים האהובים עליה, שפת שירי הילדים שהייתה שרה לי ושפתן של הקינות החרישיות שהייתה מפזמת לעצמה בלילות ובוכה. פולנית הייתה השפה שהגדירה אותה כאדם המשכיל שהייתה פעם – בוגרת הגימנסיה, הסטודנטית המצטיינת למשפטים; לא הפליטה היהודייה העלובה והנרדפת שנבגדה על ידי מולדתה, או המהגרת , שעברה נמחק והיא נאלצת להיוולד מחדש בעולם לא לה .
באשר לי , אני נאלצת לציין שהרופא הטוב שגה – לא די בכך שלצד הפולנית, גם הצרפתית של ילדותי נשארה חקוקה במוחי, אלא שגם כושר הדיבור שלי התברר דווקא כמשובח ביותר והייתי לפטפטנית בלתי נלאית בכל שפה אפשרית , גם באלה שכלל אינן שגורות על פי. אבל מאוחר יותר, כשהגענו לארץ, הפכה הפולנית של הורי לשפה המאוסה – שפת הגולה הדוויה שעמדה בדרכי והפריעה לי להשיל מעלי את אירנה פליציה לנדמן , העולה החדשה , ולהפוך במחי עט ל: אירית לביא, כיתה ה' 2 , בי"ס ברנר ,כפר סבא , ישראל, אסיה, העולם על כל עטיפות הספרים והמחברות שלי : הצברית האולטימטיבית – מדקלמת בר' גרונית מידרדרת את 'מסך הכסף' במסכתות טקסי הזיכרון בבית הספר ומלווה בחלילית את 'יצאנו אט' .
ורק פעם אחת , באלף תשע מאות חמישים ושבע למען הדיוק , וגם זאת לזמן קצרצר בלבד , דליתי את הפולנית ממעמקי המגירה שבה אפסנתי אותה , כדי לדבר עם בנותיה של גוטה , חברתה לגימנסיה של אמא שלי, שהגיעו באותה שנה לארץ בעליית גומולקה, ואפילו למדתי לקרוא בה – כדי שאוכל לקרוא את ' אן מאבונלי' , ספר ההמשך של 'האסופית' , שהביאו איתן הבנות מפולין ולא תורגם עדיין לעברית .
אבא שלי, שהיה מוכשר מאד למספרים ופחות לשפות, למד עברית במהירות מעוררת השתאות ואילו אמא שלי – שדיברה בארבע שפות, קראה ספרים בשלוש מהן ובמהלך השנים הוסיפה אליהן את האנגלית ואפילו מעט הולנדית – לא הצליחה עד סוף ימיה לשלוט בעברית.
נראה היה שאת חייה האמיתיים , החיים שהייתה אמורה לחיות , השאירה שם בוורשה, ואילו חייה כאן, איתנו, היו ברירת מחדל – כך הרגשתי תמיד ולכן גם מעולם לא חשבתי לבקר בוורשה בעודה בחיים. וורשה הייתה שלה בלבד ומחוץ לתחום עבורי – שמורה בכספת נסתרת והקוד מוכר רק לה. וממילא, וורשה שלה לא הייתה וורשה בת זמננו – העיר העכשווית, המוחשית , הגיאוגרפית – אלא ורשה שמחוץ לזמן, ורשה ערטילאית , ורשה שהופיעה לפניה בחלומות בלבד, ורשה של ימי נעוריה, ורשה של לפני המלחמה – וּוָרשה זו לא הייתה קיימת יותר; היא חרבה והתפוגגה וכאילו מעולם גם לא התקיימה . אבל לאחר מותה של אמי , במלאת מאה להולדתה , נסעתי עם בת דודתי שלומית אל העיר האסורה.