שוק העיר הישנה בורשה בשעת לילה, 1892

 יוזף פאנקייביץ' , Józef   Pankiewicz,  1866-1940

הגענו לוורשה בשעת ערב מאוחרת. שדה התעופה על שם שופן נראה ככל שדה תעופה אחר שבו עברתי אי פעם  ומבעד לחלון המונית, בדרכנו אל המלון, גם ורשה לא נראתה שונה מערים אחרות שבהן ביקרתי  בעבר  –  השדרות הרחבות  דמו בחשיכה לשדרות הרחבות של ברלין או בריסל, גושי הבניינים הגדולים, שאורותיהם הבליחו מבין שדרות העצים הגבוהים שלצידי הדרך, הזכירו לי את הכניסה לאנטוורפן  ומגדלי הזכוכית הגבוהים שהחלו להופיע ככל שהתקרבנו למרכז העיר, על עיטורי הניאון הצבעוניים המרצדים שלהם ,  הזכירו לי משום מה את סינגפור. ורק הקולות המשוחחים בפולנית, קולם של גבר ואישה, שעלו מהרדיו, עוררו בי הדים ישנים והציפו אל פני השטח הוויה רחוקה עד מאד אך מוכרת – קולות מהבית .

בשנים האחרונות כבר שמעתי פולנית פה ושם . מאז נפילת הקומוניזם מרבים הפולנים לתייר ואוזניי קולטות מיד את שפתם. אלא  שבמקרים אלה היא נשמעה לי תמיד כמובלעת של צלילים מובנים לי בתוך זרות ,או מוכרות זרה , אחרת – ומעולם לא עוררה בי רגשות מודחקים. ואילו כאן –  חלחלו הקולות  לרבדים עמוקים יותר בתודעתי ועוררו בי דריכות וחוסר מנוחה –  אמא..??  אבא ??  ..מישהו שאני מכירה..?

נהג המונית נפרד מאיתנו בפתח המלון במיטב הגינונים הפולניים – אץ רץ לפתוח בפנינו את דלתות המכונית, פנה אלינו בגוף שלישי רבים – הציע את כרטיס הביקור שלו –   ' אם במקרה יחליטו הגברות הנכבדות לטייל מחוץ לעיר ' – וליווה אותנו אל הדלת המסתובבת בהשתחוויות וקידות מביכות.

למרות השעה המאוחרת , קרוב לאחת עשרה , החלטנו לצאת העירה, אל כיכר השוק בעיר הישנה. בדרכה לשם, חלפה המונית שהסיעה אותנו על פני עיר רפאים – רחובות חשוכים למחצה וריקים מאדם וממכוניות.  גם הרחוב המתעקל שבו ירדנו ברגל אל הכיכר היה ריק וחשוך  אבל כשפנינו  שמאלה, אל תוך סמטה צדדית צרה אחת,  הסתמן פתאום מלבן של אור צהבהב בפתח אחד הבתים ומוזיקת קאונטרי עליזה עלתה ממנו וסחפה אותי בעקבותיה  פנימה –  סוף סוף בני אדם !  טיפסתי על שלוש המדרגות שבכניסה, שלומית אחרי, ועמדתי  בפתחו של חדר לא גדול שבתקרתו פורשת נברשת עתירת נורות חופה של אור מעל ראשיהם של  כמה זוגות  אוחזים זה בכתפיו של זה  ומפזזים  לצלילי נגינתה הקצבית של שלישיית מנגנים שנדחקה אל הבאר שבפינת החדר, וכמה שיכורים מהדסים ביניהם מקפצים ומועדים, נאחזים זה בזה ומתרוממים בכבדות כדי לשוב ולמעוד מחדש.

אחד מהם הבחין בנו בפתח ובצהלות שמחה התנודד לעברנו בצעדי מחול כושלים. חוטם אדום בולבוסי הלך וקרב אל פני.  עיקמתי את השפתיים בחיוך של מיאוס ונרתעתי לאחור. האיש עצר , הטה את ראשו הצידה, כבוחן את פני , זקר מולי אצבע מורה וספק שואל ספק קובע נהם : אה, טי ז'ידובקה !?   ah, ty żyduwka     (אה, את יהודיה?! ) ומיד נסוג ממני מתנודד, עוד רגע ויפול , פנה אל שלומית שעמדה לצידי , בחן אותה בעניין גדול והכריז באושר : ' ספניול , אה ? ספניול ?'

דמיינתי ? בדיתי את ה'ז'ידובקה' הזו מהגיגי ליבי ? ביימתי ?   והרי שמעתי אותו בוודאות אומר לשלומית 'ספניול, ספניול ' ולשלומית יש שיער כהה ועיניים כהות ,כלומר, חזות ספרדית. ומשום כך אני מאמינה שגם לי אמר את שאמר וזימן לי בדבריו סצנת פתיחה מושלמת לפגישה הראשונה שלי עם וורשה ההירא של פעם, ורשה של אמא שלי.

המשכנו משם הלאה אל כיכר השוק , שהייתה אף היא חשוכה וריקה מאדם ורק בקצהָ המרוחק זיהינו באחד מבתי הקפה  כמה דמויות עטופות בגלימות לבנות מכונסות סביב חרוט גדול של זכוכית, שלהבה בוערת מרקדת בתוכו.  להגנה מפני הקור,  מן הסתם.

ניגשנו אליהם ושאלנו האם אפשר עוד לשבת ולהזמין משהו. שני מלצרים צעירים בחולצות ברברי משובצות  נענו מיד לקריאתו של המארח וליוו אותנו אל אחד השולחנות הסמוכים ללהבה המרקדת. הם משכו בזריזות לאחור את שני הכיסאות שעמדו לצידו , בתנועת יד מזמינה הורו לנו לשבת, המתינו בסבלנות עד שפלג  גופנו התחתון קרב אל מושב הכסא ובתזמון מעורר השתאות דחקו אותו מתחתיו לעבר השולחן . אחר כך נעלמו לרגע ומיד שבו והופיעו כשבידיהם שתי שמיכות פלנל לבנות לעטוף בהן את כתפינו. ובדיוק ברגע שבו הצטרפנו גם אנחנו לחבורת הרפאים המכונסת סביב הלהבה המרקדת בכיכר השוק הישנה של ורשה, החלו כל פעמוני הכנסיות בעיר לבשר כי הגיעה שעת חצות –  שעתן של הרוחות.

גם הם בטח ישבו כאן פעם, בימים ההם , לפני המלחמה – קבעו פגישות, שתו קפה או יין, אכלו במסעדה שבפינה, ערכו קניות …………. אבל האבנים אינן האבנים ההן והבניינים אינם הבניינים ההם ובתי הקפה גם הם אינם בתי קפה ההם,  ורק השמיים השחורים הם בוודאי אותם השמיים והקרירות החדה באוויר ופעמוני הכנסיות המצלצלים  וחוויית ה  ty  Żyduwk0    כנראה גם היא.