בצעדים מדודים וזהירים יצאתי לרחובות ורשה.

מניה דודתי, שביקרה בעיר בשנות השמונים עם קבוצה של תורמים יהודיים מארצות הברית, סיפרה לי שהתקשתה לדרוך על אבני המדרכות בעיר מחשש שהן ספוגות בדמם של הוריה. והיא גם זו שסיפרה לי פעם שבשובה לוורשה כשהסתיימה המלחמה כבר צמח העשב וכיסה לגמרי את  עיי החורבות  עד שנדמה היה לה שהעיר והבית , הוריה ומשפחתה, חייה ועברה מעולם לא התקיימו אלא רק דימיון היו, חלום שחלמה או סיפור שבדתה מליבה.  היו או לא היו ?  אמת היו או בדייה ?

 בקרבת המלון בית הכנסת נוז'יק.

קבוצה של תיירים ישראלים מקשיבה לסיפוריו של המדריך. הוא מחייך אלינו ומזמין אותנו בניע ראש להצטרף אליהם. אני מנסה להתעלם מההזמנה,  מעדיפה לא לראות את המראות בעינים של  תיירת.              שלומית , לעומת זאת, חיה בעבר חמש שנים בעיר הזו ויש לה רגשות וזכרונות מעורבים משל עצמה כלפיה, נעימים וכואבים כאחד. הזכרונות שלה עכשוויים, בני זמננו והיא כבר עיבדה אותם כנראה בינה לבינה במהלך ביקוריה הרבים בוורשה . כעת היא חווה את העיר בפחות זהירות ובהרבה יותר הבנה וארציות ממני.

החתונה הראשונה של  אחת מדודותינו נערכה בבית הכנסת הזה. היא נישאה לבעלה הראשון במצוות אביה שקיווה כי דעתה של הצעירה בבנותיו, שהתחברה לקומוניסטים וסיכנה את חייה כשיצאה בלילות להדביק כרזות , תתישב עליה אם תינשא.  אבל זמן קצר לאחר מכן פרצה המלחמה וכשהגיעו הגרמנים לורשה נמלט הבעל הטרי מהעיר מחשש שילקח למחנה עבודה. הכלה נשארה מאחור וכך נפרדו דרכיהם.

לימים, פגשה בנדודיה בין מחנות העקורים גבר אחר.  היא נישאה לו , בלי שתתגרש מבעלה הראשון , עלתה איתו לארץ ושם ילדה את ביתה. העולם הישן ההוא הרי עלה בעשן ומי יודע מה עלה בגורלו ?

בעליית גומולקה הגיע האיש ארצה.  הייתי בת אחת עשרה ואמא שלי ודודותיי הזהירו אותי יום אחד – " אם  פתאום יגש אלייך  איש וישאל אותך אם יש לך דודה ושמה חנה תגידי שאין לך וכשישאל אותך איפה גרה דודתך חנה תגידי לו שאת לא יודעת " הוא לא הגיע ואני לא נאלצתי לעמוד במבחן השקר הלבן.