קטקומבות

# כל ימי ברחתי מהמחשבה על מה קרה להם ואיך קרה. כמו הוריי ודודותיי, גם אני שתקתי.   אני לא שאלתי דבר והם לא אמרו אמרו דבר,  מכל מקום , לא בפני –  הם מסיבותיהם הם ואני מסיבותיי שלי – כל כך טוב היה להיות דור חדש , משוחרר לכאורה  מהעבר הגלותי הקודר  של העם היהודי. ונעים היה פי אלף להתבונן באלבום התמונות המשפחתי בצילומים  מהזמנים השלווים לכאורה  – צילומי וסבא וסבתא רגילים כמו שיש לכולם , כמו להולנדים, למשל  –  ולהאמין שהנה, אנחנו שוב כמו כולם וכבר לא קבוצת מיעוט נרדפת מחורפת שנואה ומגודפת

ורק אחרי מותם , שנים ארוכות מאוחר יותר,  גיליתי בבוידעם  את ארכיון המסמכים הנסתר של אבא שלי  ובאמצעותו  ירדתי אל הקטקומבות לשחזר פרקים מקוטעים מחייהם.

יהודה עמיחי – יהודים בארץ ישראל

אֲנַחְנוּ שׁוֹכְחִים מִנַּיִן בָּאנוּ. שְׁמוֹתֵינוּ
הַיְּהוּדִיִּים מִן הַגּוֹלָה מְגַלִּים אוֹתָנוּ
וּמַעֲלִים זֵכֶר פֶּרַח וּפְרִי, עָרֵי יְמֵי בֵּינַיִם,
מַתָּכוֹת, אַבִּירִים שֶׁהָיוּ לְאֶבֶן, וְרָדִים לָרֹב,
בְּשָׂמִים שֶׁרֵיחָם נָדַף, אַבְנֵי חֵן, הַרְבֵּה אָדָם,
מִשְׁלְחֵי יָד שֶׁבָּטְלוּ מִן הָעוֹלָם.