המשך: ורשה בצעד זהיר……
…פנינו משם אל המכון ההיסטורי היהודי, השוכן בבניין סמוך למקום שבו עמד בעבר בית הכנסת הגדול של ורשה, שנחנך ב1878 והוחרב על ידי הנאצים במאי 1943
במבואה שלפני אולם התצוגה ספסל ומסך ועליו מוקרן סרט . ורשה היהודית בעבר. שלושה מבקרים צעירים יושבים בדממה על הספסל. המשכנו הלאה, אל דלפק הקבלה. קשה לי לצפות בסרטים שצולמו בשנים שלפני המלחמה, לא פחות מאשר לצפות בסרטי שואה – מראה האנשים העוסקים בענייניהם היומיומיים שובר את ליבי שהרי אני , כמספר הכל יודע, כבר יודעת מה צופה להם העתיד .
במשרדי הארכיון שואלת הממונה בקול רך שכולו הבנה "האם נכנסתם לפולין בתום המלחמה? " וכשאני עונה בחיוב, היא שואלת לשם נעוריי,שהוא שמו של אבי , ומיד אני זוכה לאישור הרשמי שרגלי אכן דרכו בעבר על אדמתה של פולין ופולין , מרצון או שלא מרצון, הואילה לקבל אותי לרשימת הזכאים לחיות בה. חדשה לא מרעישה במיוחד , שכן הודות לאבי, הארכיונאי המושבע, היו בידינו מסמכים לא מעטים אשר אישרו בוודאות את זהותנו הפולנית. וכך הוסבה תעודת הלידה המקורית הקזחית שלי לתעודת לידה פולנית ובעקבות זאת זכיתי גם בדרכון הפולני המשותף עם אמי, שבאמצעותו הצלחנו להמשיך הלאה ברכבת לצרפת.
גם את מסענו העכשווי מלווה ככל הנראה ידו הנסתרת של לורנציוס הקדוש , פטרונם של הארכיונאים ; כל מהלך ומהלך בו פותח בפנינו ארכיון נוסף , שולף קצה חוט חדש מתוך הפקעת וחושף בפנינו תגלית חדשה.
" זה עתה הועלה למחשב ארכיון גרמני שהתגלה לאחרונה " מבשרת לנו הארכיונאית , "השלטונות הנאצים יירטו מכתבי בקשה לסיוע ששלחו יהודים בגטו ורשה לקרובי משפחה מחוץ לפולין וערכו רשימות של השולחים והנמענים "
היא בודקת את שם נעוריה של אמי "שוויצר " ומיד מתגלה האמת העצובה –
ב19 למאי 1940, סבא שלי אבי אמי
מנדל שוייצר , מוורשה, נובוליפקי 54 דירה 2
כתב ל –
אסתר הלצר, רחוב 97 מס. 57,ברוקלין, ניו יורק
וב 1.4.39
כתבה מרים שוייצר, מרחוב פשייאזד 5/19
( שפירושו , כלעג לרש ,רחוב המעבר או רחוב החצייה )
למר מ. קליינמן , שד. פוטנאם 297 בברוקלין, ניו יורק.
אסתר הלצר , הריהי הדודה אסתר, אחותו הצעירה של סבי , שהגרה לארצות הברית בתחילת שנת השלושים למאה הקודמת. היא ביקרה אותנו בישראל בראשית שנות הששים והביאה לי חגורה אלסטית ירוקה שבזכותה הוכתרתי למשך תקופה קצרה למלכת הכתה .
מ. קליינמן , שאליו כתבה מריים שווייצר , הוא , ככל הנראה, בעלה של הדודה חנה'לה , אחותו האחרת של סבי , שאף היא הגרה לארה"ב שנים אחדות לפני אחותה אסתר.
המבקשת, מרים, בוודאי אינה מניה , דודתי , שהרי היא כבר לא נקראה באותה עת שוייצר ובוודאי גם לא מרים – לכן, שיערתי בתחילה שאולי זו בת הדוד מרים – כלומר, מניה מחולון ,המוכרת לי מילדותי. זו שהייתה נוהגת לפרוץ פתאום סתם כך, בלא סיבה נראית לעין, בצחוק היסטרי מעורר חלחלה שהפך עד מהרה לפרץ של דמעות חסר שליטה. אם כי, במחשבה שנייה – ב 1939 גם היא נקראה בוודאי אחרת , שכן פעם, במהלך אחד מהתקפי הבכי – צחוק שלה, שמעתי את המבוגרים מסבירים זה לזה בלחש : ' מסכנה, הרי שני הילדים שלה נרצחו לעיניה במחנה "
לכן אני משערת שהייתה אולי מרים נוספת במשפחת שוייצר, שאותה לא היכרתי.
כשאני מחפשת באתר יד ושם אני מגלה גם את דפי העד שמילאה מניה מחולון ואכן מתברר לי ששם משפחתה היה קופיטו.
בעלה אברהם פרץ ( קופיטו ) , בן נתן ויונה, נולד ב 1901 ונרצח, כפי שכותבת המתעדת האומללה שנותרה בחיים , ב 1943 בפוניטובו.
שני הילדים, רשומים ( בכתב יד עברי מהוקצע להפליא , של הפוקד יצחק ויינשטוק מן הסתם , החתום גם הוא בתחתית דף העד) בשתיים מארבע השורות שיועדו ל ' שמות ילדים '
שרה , בת שלוש עשרה , אסתר , בת אחת עשרה
ובשורה שנועדה ל "מקום והזמן שנספו " – טרבלינקה 1943
על החתום : מרים מנעולי – קופיטו מרחוב סירקין חולון
מנעולי היה שמו של הגבר לו נישאה בת הדוד מניה בארץ – מרדכי מנעולי – איש רחב פנים בעל שפתיים דקיקות כבד גוף ואבהי, שנהג משאית גדולה והיה יושב תמיד לצידה במפגשים המשפחתיים לצידה ומקדם בסבלנות אין קץ את פרצי הצחוק והבכי , ממתין להם שידעכו כשהוא מלטף לסירוגין את ראשה ואת גבה ומלמל – "שוין מיין קינד שוין, נו , שוין מיין קינד, יו, שויין, שויין מיין קינד"
בשורה המיועדת ל קרוב/ה או מכר/ה לנספים כתבה מניה מחולון – אשה ואם ילדים של אברהם קופיטו.
ואני משום מה חשבתי תמיד שילדיה הנרצחים של מניה מחולון היו בנים .
בין דפי עד אחרים שמילאה בת הדוד אני מגלה מרים נוספת – מריים רבקה שוייצר , נולדה ב 1920 , כלומר היא בת תשע עשרה בעת כתיבת מכתב הבקשה לעזרה. מצב משפחתי – נשואה, מקצוע – תלמידה , נרצחה ב1943 בגטו ורשה. ב'קרבה לנספה' נכתב – דודה. אחייניתה של מניה , בת הדוד מחולון, אם כך.
אבל מאוחר יותר החלטתי שאולי בכל זאת הייתה זו דודתי מניה שכתבה את הבקשה – התאריך הרשום בה הוא אפריל 1939 , כלומר חמישה חודשים לפני הפלישה הגרמנית ופתאום אני גם נזכרת שמניה הייתה כבר בודאי נשואה אז לסמק , אמנם שמו לא היה שוייצר , אבל אולי היא חזרה לשם נעוריה אחרי שהתגרשה מגוטק, בעלה הראשון ? ואולי עוד לא נישאה אז לסמק ? אולי הם נישאו מעט אחר כך ? אולי חשבה להסתלק איתו מוורשה ?
היא הרי סיפרה לי שבן הדוד דויד קיבל את הויזה הנכספת לאמריקה בשנייה האחרונה ממש – היא ליוותה אותו לשגרירות האמריקאית מכיוון שהגרמנים, שכבר שלטו בוורשה, לכדו גברים צעירים שהלכו ברחוב בגפם. אולי ניסתה גם היא להשיג ויזה והמזל לא העיר לה פנים ?
היא הייתה אישה אמיצה , דודתי מניה. היא העזה להתגרש מבעלה הראשון , גוטק, שלדבריה היה בן יחיד מפונק לאמו השתלטנית שהציקה לה והתערבה בחייהם. מסיפוריהן של אמי ודודותיי ניתן להסיק שהן העריצו את אביהן , שהיה כנראה דומיננטי מאד בחייהן – הוא שקבע והוא שהמליץ על בני זוג לכל אחת ואחת מהן ( ראה מקרה אבא שלי, או רוז'ה ובעלה הראשון ) – ולמרות זאת העזה מניה להמרות את פיו ולהתגרש , ולהתאהב לאחר מכן – או שמא,שומו שמיים, קודם לכן – בסָמֵק, בן אחותו של אביה ומאוחר יותר להינשא לו- למורת רוחן של אחיותיו, שטענו ( זה המיתוס שהילך במשפחתן , שאותו שמעתי לאחר מותה של מניה מפי תלמה ותחייה, בנותיהן ) כי מניה שיקרה לו שהיא בהריון וסמק טוב הלב נאלץ לשאת אותה לאישה. ואילו הגירסה המשפחתית שלנו קובעת שסמק התאהב נואשות במניה והיא נלכדה לבסוף בקסמיו. העובדה שהיו בני דודים מדרגה ראשונה לא היוותה כנראה מכשול באותה תקופה.
מניה דודתי – מצאתי את התמונה הזו בקופסת הצילומים שלה שירשתי ממנה. כשמחשבותיי עסקו במניה נטמע הצל החיוור שבפינה הימנית בתוך הרקע לדמות שבתמונה ובהתאמה לעקרונות הגשטאלט הוא נעלם מעיניי . רק זמן רב אחר כך – כשהתפניתי לפענח את הכתוב על גב הצילום צפה ונגלתה פתאום מתוך הרקע דמות הרפאים החביבה הנרכנת בחיבה מעל כתפה של מניה ולוחשת באזנה מילות אהבה . וכעת, ממש כמו בציוריו של אֶשֶר, כבר אינני מסוגלת יותר להתעלם מקיומה.
"של מניושיה"
"מניושה וגוטק " ,
ורשה, לפני הנסיעה ל'אֶרֶץ' ( כך במקור ) 15 במאי 1934
האם בר מזל כשלהו מבני המשפחה נסע ב 1934 לארץ ולקח איתו את הצילום למזכרת ? קיומו של הצילום הרי מוכיח שבעליו שרד , אבל כיצד הוא התגלגל מאוחר יותר לידיה של מניה ?
רועה אווזים 