ורשה – נובוליפקי  54.

זו הייתה כתובת בית הוריהן של אמא שלי ואחיותיה. שם גרו עד שבגרו ונישאו. כך היא מופיעה בדפים המצולמים של ספר הטלפון של ורשה משנת 1934 ורשימת בעלי חשבונות השייקים בבנק הדואר משנת 1936 , שהביאה איתה שלומית מביקורה הראשון בעיר .

Szwajcer Mendel Nowolipki 54  –  tel 26538

שוויצרים נוספים  רשומים בדפים האלה , שוויצר יוינה ושוייצר בלה שוייצר אברם ושוייצר יקוב, שוויצר יז'י ושוייצר יוזף – האם מישהו מהם  קרוב משפחה?

מן המעט שסיפרה לי אימא שלי ידעתי שקיר ביתם נשק לקיר בית הקהילה ובית הספר הצמודים לכנסייה וכשהצמידה את אזנה אל הקיר בחדר השינה שלה יכלה לשמוע את נערי המקהלה שרים. ומניה אחותה  סיפרה שהייתה מסתתרת בגן הגדול שמאחורי הכנסיה כשרצתה להתבודד ולהתרחק מאחיותיה הטורדניות.

ואכן את הצילום הזה של הרחוב מ 1935 מצאתי  בויקיפידיה  בערך המוקדש לרחוב נובוליפקי בורשה , אחד מרחובותיה המוכרים  של העיר בשל כנסיית סנטה אוגוסטינה  השוכנת בו,

וכך כתוב מתחת לצילום

Od lewej: kamienica nr 54 i 52, zieleń przed kościołem pw św. Augustyna–

 משמאל – בית מס. 54 ובית מס. 52 , הצמחיה  בחזית הכנסיה סנטה אוגוסטינה

( אם אגדיל את הצילום, אולי יהיה אפשר לזהות את אחת האחיות לבית שוויצר בין הנערות המהלכות שם על המדרכה ? )

מכל הבניינים באזור הגטו נותרה רק היא על תילה, כנסיית אוגוסטינה הקדושה . ניצולה יחידה מההפגזות והחורבן, מתנשאת כמגדלור ענקי  באוקינוס החורבות שמסביב כדי להתוות גם לנו את הדרך  בבוא העת ,שנים רבות אחר כך,  ולסמן עבורנו את ריבוע הקרקע המדוייק שעליו עמד ביתם של הורי אמי ואחיותיה.

במלחמה נמצאה הכנסיה בתחומו של  של הגטו ובאין מבקרים נסגרה. ראש הכנסיה , האב פרנצ'ישק  גמקארק, והכומר ליאון וייצקוביץ נשארו לגור במקום. הראשון נורה בפתחה למוות ב 1943  ואילו השני נשלח ב 1942 למחנה גרוס- רוזן בעוון סיוע ליהודים ומת במחנה באוגוסט 1944. כך כתוב באנגלית ובפולנית בערך המוקדש לכנסייה בויקיפדיה.  בעברית אינני מוצאת על כך דבר.

לא פנינו מיד לרחוב נובוליפקי.

לפגישה שכזו יש להגיע לאט לאט ובהדרגה ; להתקדם  צעד אחר צעד בזהירות מרובה , על קצות הבהונות , מהקל יותר אל הכבד ממנו – מבית הכנסת נוז'יק אל הסמטאות והדוכנים הקטנים שמסביב להאלה מירובסקה,  השוק המקורה  שבו, לדבריה של שלומית, היה לאחת מקרובות משפחתנו דוכן של בדים. כך סיפרה לה אמא שלה,  שלמדה בצעירותה באורט והייתה תופרת מופלאה ומשום כך בוודאי זכרה והזכירה את הדודה ההיא בעלת הדוכן.

אמא שלי  דיברה בעיקר על  הגמנסיה שבה למדה ועל חברותיה לכיתה ועל השירים ומשחקי המילים שהיו מחברות זו לזו , אבל מעולם לא שמעתי מפיה דבר על אודות קרובי משפחה כלשהם, דודים או  דודות או בני דודות ואף לא על עניינים של יומיום. לפעמים הייתה  מציינת את אהבתו  הגדולה של אביה לאמא שלה  או נזכרת בסיפורי שלום עליכם באידיש שהיה נוהג לקרוא באוזניהן בארוחת הערב של ליל שבת   ובסוכנת הבית הנוצריה שהייתה מזדרזת מיד לשפות את הקומקום כשאביה היה רומז לה ואומר : "אח, אלמלא היה היום  שבת הייתי בחפץ לב שותה כוס תה  "       אנקדוטות ספורות , לא יותר. אני לא שאלתי ואמי לא סיפרה. אולי מפני שדי היה לה בשתי אחיותיה כדי להעלות איתן באוב את עולמן שחרב ונעלם וכאילו לא היה.

התנהלנו אם כן לאיטנו  עקב בצד אגודל אל ההאלה  מירובסקה, שגם היום מרובים בה דוכני הבדים, וממנה פנינו אל התיאטרון האידי כדי לקנות כרטיסים להצגה שהועלתה בו באותו ערב –  "אל נקמות " של שלום אש.

במבואת הכניסה לתיאטרון אווירה של פעם,  לפני …   וברחוב הסמוך לו , על הקיר , שורות באידיש מ׳הקטר ׳ של יוליאן טובים מלוות באיורים  חביבים

 אמא שלי הייתה מקריאה לי אותו בפולנית כשהייתי ילדה ואני יודעת עדיין לדקלם  את הבית הראשון שלו בפולנית.

כעת אני מקריאה אותו לנכדי בעברית . יוליאן טובים ומריה קונופניצקה ויאנוש קורצ'אק וקורנל מקושינסקי והנריק שיינקביץ – זה חלק קטן מרשימת סופרי החובה שקיבלתי מאמא שלי בילדותי והפקדתי  בידיו של הייקה הזקן שהיה מגיע לשכונת העולים בכפר סבא , חצרות הדר ב'  , עם קרון הספרייה הקטן  שלו  – ארגז עשוי לוחות אבץ  רתום  לחמור אפור סבלני . בשל ברית חובבי הספרות הטובה שכרת עם אמי הוא היה מרשה לי להחליף יותר משני ספרים בפעם אחת – זכות יתר אדירה ומצילת חיים באותם הימים לילדה יחידה להרבה מבוגרים עצובים.

בעודי כותבת שורות אלה מתברר לי שגם ברגע זה  אני מנסה לעכב ולדחות עד כמה שאפשר את הפגישה עם רחוב נוביליפקי  –    שדות האליסיום בהאדס של אמא שלי   וה׳עיר האסורה'  מבחינתי,

לכן אעצור כאן כעת ואמשיך בדרכנו לשם בפוסט הבא