שרשים וקברים 8 אמא שלי – והאוניברסיטה על שם יוזף פּילסוצקי

scan0012 (2)

כשאספתי את חפציה אחרי שנפטרה, לא מצאתי ביניהם את תעודת הסטודנט שלה.

בשנותיה האחרונות היא נשאה אותה איתה לכל מקום; בימים הייתה מסתירה אותה בין דפי הספר, שליווה אותה תמיד מכוחו של ההרגל, גם כשכבר הפסיקה לקרוא ובלילות הייתה מניחה אותה מתחת לכר במיטה.

מסמכים לאלפים בלו ואינם הרים של נייר נגרסו בשן הזמן – ורק תעודת הסטודנט של אמא שלי מהאוניברסיטה ע"ש יוזף פּילסודסקי בוורשה,  שתוקפה כבר עמד לפוג ב31 בינואר 1938, נותרה בכל זאת שרירה וקיימת  כדי להעיד על חייה האבודים של אמי .

והנה, דווקא כעת, כשנשלמו פרקי חייה של אמי , כאילו בלעה אותה האדמה. חיפשתי אחריה לשווא  בכל פינה אפשרית ולבסוף הבנתי שאמא שלי  לקחה אותה איתה גם לדרכה האחרונה – וכי איך תציג את עצמה בפני בוראה בלי המסמך החשוב המעיד על זהותה ?

שהרי כך בדיוק נעלמה שבועיים קודם לכן גם תעודת הזהות של אבי . בלילה שבו נפטר התבקשתי  להציג אותה במשרד בית החולים אבל לא הצלחתי למצוא אותה בשום מקום – לא בנרתיק העור הקטן שלו , הפּוֹרטפֶל, כפי שקרא לו אבא שלי , ולא במגירת המסמכים המסודרת להפליא בבית, לא בחדרו במחלקה הסיעודית ולא במזכירות בית האבות. לבסוף ניאות בית החולים לאמת את זהות הנפטר באמצעות רישיון הנהיגה הישן שלו ואני ויתרתי על החיפושים. הוא בטח לקח אותה איתו, חשבתי,  שכן איך יתייצב אבא שלי בשערי גן העדן בלי המסמך המזהה בכיסו ?  אבי הרי מעולם לא יצא מהבית בלי תעודת הזהות שלו

' ומה יהיה אם יבקשו ממני להזדהות ? ' היה אומר לי כשלגלגתי  עליו בשל כך.

' נו באמת,  מה יהיה ? , הייתי צוחקת, ' יאסרו אותך ? '

' תצחקי לך,תצחקי , ' היה עונה לי. ' למזלך אין לך מושג מה זה להסתובב בעולם בלי תעודות.'.

למזלי. אכן.

יש אומרים שכאשר אדם מת מיטלטלת נשמתו שבעה ימים תמימים הלוך וחזור בין ביתו לבין קברו ומבכה את גופה ורק אז היא עולה אל בוראה.

ואכן , כשתמו ימי השבעה על אבי מצאתי את תעודת הזהות שלו מונחת כתמיד במגירת שולחן הכתיבה שלו כאילו מעולם לא נעלמה.  ובתום ימי השבעה על אמא שלי התגלתה פתאום תעודת הסטודנט האבודה שלה חבויה בכיס סודר האנגורה השחור שבו כיסיתי את גופה בבית החולים, לפני שנפטרה.

 

 

 

a4f76762-5fef-44db-8968-3bdf2827fcd0

זו תעודת הזהות הפולנית של אבי , אותה קיבל ב 1930, כשהיה בן תשע עשרה. המקצוע הרשום בה : אצל ההורים          הוא נשא אותה בכיסו בכל נדודיו ושמר עליה מכל משמר  –  כשיצא ללמוד בוורשה וכשברח עם אמי בפרוץ המלחמה לחלק הרוסי של פולין ואחר כך כשנשלח למחנה העבודה בסיביר וכששוחרר והתגלגל לאוזבקיסטן ושוב, כשחזר לפולין ומשם  כשהמשיך עם משפחתו, קרי – אמא שלי ואני, לצרפת, ומשם  לישראל –  ועד היום היא שמורה היטב, כחדשה ונתונה באותה מעטפת פלסטיק מקורית שרצועת בד תפורה לה בשוליה.

כשאני חושבת כמה תעודות ומסמכים איבדתי אני במהלך שנותיי  אני מצטמררת ומקווה בכל ליבי שאבא שלי, ממקומו בשמיים , סולח לי על חטאי –  בדיוק כפי שסלח לי תמיד בילדותי על הבלגן הנוראי במגירות שלי בשולחן הכתיבה המשותף שלנו , ועל כל המפתחות שאיבדתי והמחברות שאת שוליהן המרוטים ניסה תמיד להחליק ועל השעות הארוכות שביזבזתי מדי יום , ועד היום אני מבזבזת, בחיפושים אחר חפצי הנעלמים מאליהם – "אני לא מבין אותך אירית ,"  היה אומר לי,  " שימי פשוט כל דבר במקום "  ולא הבין עד כמה לא פשוט לי לשים כל דבר במקום , אבל סלח לי , תמיד סלח לי – בשל האהבה ובשל מזגו הנפלא.

 

ורשה חרבה בתקופת מלחמה ועימה חרבו ונעלמו ארכיוני העיר השונים . לתומי חשבתי שמן הסתם חרב ונעלם גם ארכיון האוניברסיטה….    המשך יבוא

 

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s