בהצטלבות הרחובות יאנה פאבלה ונובוליפקי – מאשר שלט בולט לעין כי הרחוב שאת שמו שמעתי כל ימי ילדותי ורגלי מעולם לא דרכו בו אכן קיים. בנייני המגורים שלאורכו זהים,  קומוניסטיים –  חזיתות מטוייחות בורוד אפרפר מתקלף , אינם דומים כלל לבתים בצילום מלפני המלחמה שגיליתי באינטרנט.  כמוהם גם הבניין הצמוד  לכנסיה, שמספרו כעת הוא נובוליפקי 20.

על המדרכה שלצידו קראנו קדיש מסידור התפילה הקטן של אבי שהבאתי איתי לוורשה, שהרי כך שמענו תמיד מפיהן של אמא שלי ואחיותיה  – קיר בית הוריהן נשק לקיר בית הכומר הצמוד לכנסיה

מאוחר יותר גילינו בספר עב כרס על תולדות הגטו מפה שמצוינים בה מספרי הבתים כפי שהיו בעבר, לפני המלחמה. הבניינים המעטים ששרדו מסומנים בסגול ובהם כמובן הכנסיה, במספר 50 , לצידה בית הכומר במספר 52  ומכאן שבסמוך לו עמד פעם בית מס. 54 . על אותה קרקע עצמה שעליה עמדנו כשאמרנו קדיש!