…אחרי שסיימנו את ענייננו במכון ההיסטורי היהודי יעצה לנו הארכיונאית החביבה לגשת אל הבניין ממול – רב קומות חדיש שנבנה על חורבותיו של בית הכנסת טלומצקה – ׳ שם, ׳ אמרה , ׳שוכנת המחלקה לגיניאולוגיה יהודית שלנו . יש לנו שם גם קולגות דוברי עברית ואולי יימצא לכם שם מידע נוסף ׳
http://www.jhi.pl/en/genealogy
ואכן, במשרד הקטן הגדוש בתיקיות וספרים שבקומת הקרקע פגשנו את הקולגה שלה דובר העברית – מתן שפי מירושלים שמתגורר זה שנים אחדות ביחד עם אשתו, אמנית עיצוב ישראלית , בוורשה
- למתעניינים – אני מצרפת את כתובת הבלוג של מתן – וממליצה עליו בכל ליבי
- https://mymotherstongue.wordpress.com/about/
אבל דווקא הפולנית שבפי , זו שהתביישתי בה כל ימי ילדותי , היא שהובילה אותי כמו החוט של אריאדנה במסע לגילוי אטלנטיס האבודה שלה.
' ומאיפה הפולנית הטובה של הגברת ? ׳ שאלה אותי אחת העמיתות הפולניות של מתן. מאמא שלי . אמא שלי הטהרנית לשפות, אמא שלי שהתרבות האירופית והפולנית, על ספרותה ושירתה והשפה הפולנית העשירה שלה הגדירו עבורה את זהותה והיו האוצרות היחידים שיכלה להעניק לבתה היחידה, התעקשה שאקרא את כל הספרים החשובים בעיניה ואדבר גם פולנית צחה למהדרין. אני, שטרחתי עד כמה שיכולתי להיראות ולהישמע צברית , התקוממתי ; היא דיברה אלי בפולנית ואני עניתי לה בעברית . כל זאת סיפרתי לחוקרת הפולניה ההיא וגם הוספתי, לשאלתה, שאמא שלי סיימה כאן בוורשה את הגימנסיה הקלסית של הגברת זקסובה ואחר כך, בשל הלטינית הטובה שלה, למדה משפטים באוניברסיטה על שם פילסוצקי ואת כרטיס הסטודנט שלה משם שמרה ונצרה עד יומה האחרון אף שלפולין סרבה תמיד לחזור. ״ את יודעת? ארכיון האוניברסיטה נשתמר במלחמה ״ אמרה לי העמיתה בהתרגשות , ״ כדאי שתגשי לשם ואולי תמצאי משהו על אודותיה. ״ ומיד התקשרה למזכירות האוניברסיטה כדי לשאול על שעות הפתיחה.
במזכירות האוניברסיטה שלחו אותנו אל הארכיון כללי ומשם נשלחנו הלאה, לארכיון הפקולטה למשפטים וכך עברנו בכל הקמפוס לאורכו ולרוחבו. בתקופת המלחמה סגרו הגרמנים את האוניברסיטה ועד 1944 שימשו בנייניה קסרקטין לצבא הגרמני. מאוחר יותר, בתגובה למרד וורשה, הפציצו הגרמנים את הקמפוס ו 60 אחוזים מבנייניו נהרסו. במסגרת השחזור הארכיטקטוני של העיר כולה, שוחזרו גם כל המבנים החרבים באוניברסיטה וכיום הם נראים בדיוק כפי שנראו בימיה של אמי.
" פולה שוויצר ״ רשמתי בטופס החיפוש שקיבלתי מהארכיונאית. היא הקלידה בזריזות את השם שמסרתי לה וענתה בשלילה – כבר פנינו ללכת כשלפתע קראה לנו לחזור – ״ אולי פסה ? יש לי פה פסה שווייצר , אמרה הארכיונאית , מה תאריך הלידה ? ״
בעלייה שלנו (״ בעלייה שלנו ״ , חחחח, אני נשמעת באזניי כעת כמו הקרובים הזקנים שלנו, פעם ) החליפו את שמותינו הלועזיים בשמות עבריים , כדי שלא ייוותר בנו ולו שמץ מריחה של הגלות – כך החליפו את שמי ״אירנה פליסיה״ ( נולדתי חודשים אחדים אחרי שהסתיימה המלחמה וזה השם שבחרה אמא שלי ופירושו : שלום ביוונית – אירינה – ואושר בלטינית – פליסיה ) בשם העברי ״ אירית ״ – שלמען האמת לא היה כל כך נורא . אבי בר המזל היה ונשאר יהודה ואילו אמי , ששמה בפי כל היה פולהת זכתה באולפן בשם ״פליאה״, שהיה שנוא עליה ביותר ובתעודת הזהות הייתה רשומה כ ״ פסיה ״, שם שהיה שנוא עליה עוד יותר . הצעתי לה לא פעם לגשת למשרד הפנים ולהחליף אותו אבל היא סרבה ומעולם לא הבנתי מדוע. שם , בארכיון האוניברסיטה, התברר כי פססה היה בעצם שמה היהודי המקורי, השם שניתן לה על ידי הוריה .
מרתפי הארכיון עמוסים וגדושים במסמכים ושעת הסגירה קרבה, לכן נקבעה לנו פגישה באחת עשרה בבוקר ביום המחרת.
פסה שווייצר אכן למדה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה של ורשה על שם יוזף פילסוצקי – תיק קרטון עב כרס המתין לנו בבוקר המחרת במשרדי הארכיון ובו מסמכים וצילומים מקוריים – רעננים ושמורים כביום שנוצרו כמו לא ראה העולם מאז תויקו בו לפני שמונים שנה תמורות נוראות וטלטלות מחרידות – מלחמות שהשתוללו , משטרים שהתחלפו , הרג , הרס, אבדן , חורבן..
תעודת הבגרות של אמי
טופס הבקשה להתקבל לפקולטה למשפטים באוניברסיטה שאליו מצורפים
- תעודת בגרות מהגמנסיה של הגברת זקסובה 2. תעודת לידה ( שמורה גם היא בתיק ) 3. הצהרה להתנהגות טובה ( מוסרית בלשון ההצהרה ?! ) 4. פטור משרות צבאי ( במקרה שלה – הסעיף מחוק כמובן ) 5. חמש תמונות 6. אישורי תשלום ואישורי בדיקה רפואית
- קורות חיים – כתובים בכתב ידה של אמי שלא השתנה מימי בחרותה והוא מוכר לי כל כך: ״ אני , בת לדת משה , נולדתי בוורשה ב 2 במאי 1914 , התחלתי את לימודיי בבית * בשנתי השישית , ב 1923 התחלתי את לימודי בכיתה ד בבית הספר היסוד ב…. , שאותו סיימתי ב 1928 המשכתי את לימודי בגימנסיה של הגברת זקסובה בוורשה , שאותה סיימתי ב 1932 , לאחר קבלת תעודת הבגרות נרשמתי למכון ללימודי מסחר ובסיום לימודי עבדתי במשרה אדמיניסטרטיבית, אך אני עדיין מייחלת לפנות לתחום האהוב עלי ומשתוקקת להתקבל ללימודי המשפטים. ״ על החתום – פססה שווייצר * סבי היה בעל מנסרה וחוכר יערות לצורך עסקי המנסרה שלו – וכך, על פי סיפוריהן של אמי ואחיותיה, הן חיו שנים לא מעטות עם הוריהן ביער , מכאן כנראה הלימודים שהתנהלו בבית. אמא שלי סיפרה לי לא אחת שבשנים בהן למדה באוניברסיטה הצטוו הסטודנטים היהודיים לשבת בצדו השמאלי של אולם ההרצאות ולאות מחאה הם עמדו – למעשה ספרה לי זאת כאנקדוטה – איך פעם ניגשה אל המרצה לפני השיעור כדי לשאול משהו וכשפנתה ללכת לעברו השמאלי של האולם אמר לה הפרופסור: אבל העלמה שווייצר – את פונה לאזור הלא נכון (שווייצר אינו בהכרח שם יהודי ) והיא , זקפה קומה והשיבה : ״ לא, אדוני הפרופסור , זהו האזור הנכון בשבילי. ״
והיו שם בתיק גם תעודות הסטודנט מכל שנות לימודיה ורשימות הקורסים בחתימת הפרופסורים השונים תעודת הלידה המקורית שלה וצילומי השקים שהפקידה והאישורים הרפואיים ממרפאת האוניברסיטה , שהיה עליה להביא בכל שנה ולכל מסמך מצורפים גם צילומים מקוריים בספייה חומה , בסגנון אותם הימים, שלא בלו ולא דהו או הצהיבו , כמו אלה שהיו שמורים באלבומים של אבי .
אחרי התלבטות קצרה החלטתי להסתפק בצילומים שהכינה עבורי פקידת הארכיון ולהשאיר את המסמכים המקוריים של אמא שלי בארכיון האוניברסיטה – שם מקומם ואם שרדו בדרך נס עד היום ישרדו שם בטח עוד מאה שנים נוספת, לפחות וכך תשאר גם אמא שלי לנצח נצחים באוניברסיטה האהובה שלה על שם יוזף פילסוצקי בוורשה.
ישבנו עוד זמן מה על הספסל שמחוץ לבניין הארכיון כדי להתאושש מההתרגשות שאחזה בנו. בחורה שמנמנה ובלונדינית , כחולת עינים ניגשה אלינו ושאלה על הגלריה האוניברסיטאית . החמסה המוזהבת שענדה על צווארה עוררה את סקרנותנו והתחלנו לגלגל איתה שיחה . היא סיפרה שהיא לומדת ערבית, אבל גם יודעת קצת עברית מילדותה בבית הספר היהודי, שאחותה גרה בחיפה אבל היא נוסעת בקיץ ללבנון ולכן לא תוכל לבקר אותה בישראל .
כששאלנו אותה לשמה השיבה – פולה .
איך לא?
רועה אווזים 