שורשים וקברים – פרק אחרון וסופי

היום לפני שמונה שנים נפטרה אמי  שאותה ניסיתי למצוא בעירה האהובה וורשה

(הדבר המוזר הזה שעל ראשי נקרא קוֹקָרְדָה – והוא מופיע תמיד על ראשה של כל ילדה פולניה מבית טוב )

 

נסענו לשישה ימים לוורשה ואיכשהו בלי שנכוון זאת מראש התנהל מסענו מהסוף להתחלה;  מהגילוי העצוב כל כך  של מכתבי הבקשה להצלה לקרוביהם בחו"ל , שששלחו סבא שלנו ואח של אבא דקות אחדות לפני הקץ ,  ביומנו הראשון, אל איתור שרידיו העלומים של הבית ברחוב נובוליפקי 54  ביומנו השני ומשם אל תיק הסטודנט עב הכרס על שפע מסמכיו המקוריים שהפיחו חיים בשנותיה הנעלמות של אמא שלי באוניברסיטה ע"ש יוזף פילסוצקי והתגלו לנו ביומנו השלישי.

ביום הרביעי החלטתי לאתר גם את המקום בו שכנה הגימנסיה לבנות של הגברת פרלה זקסובה.  שהרי בביקור הראשון ההוא לא את וורשה עצמה ביקשתי לגלות  אלא את אמא שלי, אמא שלי בוורשה שלה, וורשה של מחוזות האושר שלה , ורשה של לפני הספירה.

בהסתמך על הגוגל זו הייתה כתובתה של הגמנסיה

(Prywatne Gimnazjum i Liceum Perli Zaksowej  (1891-1940

Warszawa ,  ul. pl. Krasińskich 1

כשהגענו לכיכר הקרשינסקים גילינו שאת הכיכר מפאר  היום  בניין בית המשפט  העליון ובחזיתו המצבה לזכר מרד ורשה – ההתקוממות ( שנכשלה ) של המחתרת הפולנית נגד צבא הכיבוש הנאצי , שבעקבותיה נחרבה וורשה כמעט כליל .

"מאיפה הגברות ?" שאל אותנו נהג המונית שהסיע אותנו לשם  וכשהשבנו לו " מישראל " הציע לנו מיד רשימה ארוכה של אתרים הולמים לתיירות יהודיות מישראל שכמונו  וכשהודינו לו בנימוס וכבר חשבנו לוותר ולשוב אל המלון אמר   " ובבית הקברות היהודי כבר הייתן ? הוא נמצא פה קרוב " האמת היא שתיכננו לבקר בו ביום המחרת, כלומר ביומנו החמישי והאחרון בעיר ( טיסתנו חזרה לישראל יצאה בשעות הבוקר של היום הששי )  אבל נהג המונית היה חביב ביותר וחשבנו  " מה כבר יכול להיות ? נבקש שימתין לנו רגע , נעבור שם היום לביקור קצרצר ומחר נחזור לארוך יותר. "

השעה הייתה ארבע ושלושים כשירדנו מהמונית בפתח בית הקברות היהודי אוקופבה. משעות הפתיחה הרשומות על השער התבשרנו שבית הקברות עומד להיסגר בחמש . מעבר לגדר, עד להיכן שהעין משגת ,  עצים גבוהים ירוקי עלווה מסוככים על לוחות אבן אפרפרים מכוסים טחב ירוק קטיפתי . מצידו האחד של השער ראינו בית קטן  דמוי בקתת איכרים ומצידו השני , על שביל הכורכר שמעבר לסורגי הברזל , שועל  כחוש ובפיו נתח בשר מדמם. גבר ואישה שיצאו מפתח הבקתה סקרו אותנו במורת רוח  "יש פה איזה שועל..   "  אמרנו ,     " שועלה, " ענה הגבר ביבושת, "  שלנו , יש לה גורים ."

ומיד הוסיף " סוגרים פה בחמש. המזכיר יצא לרגע . תיכף ישוב "    בעודנו תוהות האם לחזור על עקבותינו הופיע המזכיר  , גבר צעיר ,כיפח , חבוש כובע מצחיה אפור, שבלי להישיר אלינו מבט סימן לנו להצטרף אליו. הוא  הוליך אותנו בצעד מהיר וענייני אל חדרו בעמקה של בקתת זוג שומרי הסף , התיישב אל שולחן כתיבה רעוע שעמד בפינה , הניח את כריות כפות ידיו בעמדת המתנה מול מקלדת המחשב המיושן  ועדיין בלי להעיף בנו מבט  אמר  :   " יש שֵם ? אולי תאריך פטירה? "

על הקיר מעל לראשו הרכון אל הצג היה תלוי צילום ממוסגר ( ראה מצגת ) של שלט הרחוב שבו גרנו , דני הילדים ואני , כשחזרנו ארצה מהולנד – ועידת קטוביץ . " ניסים ונפלאות כל המסע הזה, " חשבתי,      " נסים ופלאים!!  מה לשלט הזה ולבית הקברות ולאיש הזה הרכון כאן על מחשבו ? "   מובן ששאלתי אותו ורק אז הרים אלי את עיניו, הביט בי לראשונה בחיוך ואמר: " קיבלתי במתנה.  ממבקרים.  אני מקטוביצה, את מבינה ? "  בטח הבנתי –  שהרי נסים ונפלאות המסע הזה, נסים ונפלאות !

סבא משה פנחס שוויצר ,  נפטר ב 1919  – כך כתבה מניה דודתנו בפולנית מאחורי הצילום שלו שירשתי ממנה . איזה מזל שאני קוראת פולנית. בזריזות הקליד האיש את שמו ואת שנת פטירתו של סבא רבא שלנו ומיד זרחו פניו . כן, כן , הוא כאן הוא כאן, אמר , וגם אשתו כאן . יש לכן קרובים נוספים פה בבית הקברות  ?    דודתנו, אמרנו, פלה ריינדורף, נפטרה לפני פרוץ המלחמה  כך שגם היא כאן בוודאי.  ואכן במהירות נמצאה גם דודתנו בקרביו של המחשב של האיש המופלא ההוא . " לא תאמינו , אמר בהתלהבות , " שלוש מאות אלף קברים יש כאן בבית הקברות וכבר כמה שנים שאני ממפה ורושם אותם  אחד אחד במאגר . כבר  רשמתי מאה אלף עד היום אבל אילו באתן לפני חודשיים , למשל, לא הייתי יודע היכן נמצא קברה של דודתכן. רשמתי אותו רק לפני חודש "

הוא הציץ בשעון שמעליו – המחוג התקרב לחמש  ' ערב שבועות היום, אמר , מחר חג  ובית הקברות סגור כמובן, אבל אם תחזרו בששי בבוקר אלווה אתכן לקבריהם.'

 

 

מצגת זאת דורשת JavaScript.

איש חביב היה האיש ההוא . כשאמרנו לו שאנחנו טסות לארץ ביום ששי קם בחיפזון ממקומו ואמר:  'בואו איתי' .    וכך רצנו אחריו בערב שבועות  ( גוֹיוֹת שכמותנו –  צאצאותיו של רב סבנו העבדקן , רבי משה פנחס בר' מאיר צבי הלוי שווייצער,  נין ונכד להגאון בעל מאיר נתיבים​ ,  ​חוטר מגזע מהר"ש  ונצר משרשי הרמ"א , ככתוב על מצבתו , התהפך בלי ספק בקברו לשמע הבורות הנוראה של נינותיו ) וביקרנו בחלקת הגברים , שבה קבור היה רבסבנו  משה פנחס, ובחלקת הנשים  הנפרדת, כמנהג החרדים,  שבה נחה מנוחת עולמים בקברה סבתא רבתא שלנו : " אשה צנועה חשובה והישרה במעשי צדקה וחסד עשתה כל ימיה הדריכה בדרך הישר את בניה – מרת מרים לאה לאה, בר' יצחק, אשת ר' משה פנחס שווייצער – נפטרה בשנת תרס"ו ( 1906) , כחרוט על מצבתה . ורק את קברה של דודתנו לא הספקנו למצוא בשל  החשיכה שהחלה  לרדת וערב שבועות שהתקרב .

 

סבא רבא נפטר לפני מאה ושלוש שנים   – ב 18 לפברואר 1919 על פי הכתוב באתר בית הקברות שהועלה לאחרונה לרשת  http://cemetery.jewish.org.pl/id_108795/info

היום, לפני שמונה שנים , ב 22 בפברואר  2008 ,   נפטרה בתו פולה, אמא שלי , שאת עקבות צעדיה ניסיתי לגלות בעיר וורשה –  גן העדן האבוד שלה.

לזכרה