כשאספתי את חפציה אחרי שנפטרה לא מצאתי ביניהם את תעודת הסטודנט שלה. בשנותיה האחרונות היא נשאה אותה איתה לכל מקום; בימים הייתה מסתירה אותה בין דפי הספר שליווה אותה תמיד מכוחו של ההרגל, גם כשכבר הפסיקה לקרוא, ובלילות החביאה אותה במיטה מתחת לכרית .
מסמכים לאלפים בלו ואינם, הרים של נייר נגרסו בשן הזמן – ורק תעודת הסטודנט של אמא שלי מהאוניברסיטה של וורשה ע"ש יוזף פילסודסקי, שתוקפה כבר עמד לפוג ב 31 בינואר 1938 , נותרה בכל זאת תקפה וקיימת כדי להעיד על חייה האבודים של אמי .
והנה דווקא כעת, כשנשלמו פרקי חייה , כאילו בלעה אותה האדמה. חיפשתי אותה לשווא בכל מקום ובכל פינה אפשרית עד שלבסוף הבנתי שאמא שלי בוודאי לקחה אותה איתה גם לדרכה האחרונה – שכן איך תציג את עצמה בפני בוראה בלי המסמך המייצג ביותר המעיד על זהותה?
הרי כך בדיוק נעלמה גם תעודת הזהות של אבי .
בלילה שבו נפטר התבקשתי להציג אותה במשרד בית החולים אבל לא הצלחתי למצוא אותה בשום מקום – לא בתיק העור הקטן שלו שהיה מכונה פּוׂרטפֶל בפיו וגם לא במגירת המסמכים שלו בבית, לא בחדרו במחלקה הסיעודית ולא במזכירות בית האבות. לבסוף ניאות בית החולים לאמת את זהות הנפטר באמצעות רישיון הנהיגה הישן שלו ואני ויתרתי על החיפושים. הוא בוודאי לקח אותה איתו, חשבתי, שכן איך יתייצב אבא שלי בשערי גן עדן בלי מסמך מזהה בכיסו?
אבי הרי מעולם לא יצא מהבית בלי תעודת הזהות שלו
' ומה יהיה אם יבקשו ממני להזדהות ? ' היה אומר לי כשלגלגתי עליו.
' נו ומה יהיה ? , הייתי צוחקת, ' יאסרו אותך ? '
' תצחקי לך, תצחקי, ' היה עונה לי. ' למזלך אין לך מושג מה זה להסתובב בעולם בלי תעודות.'.
למזלי. כן.
Swajcer Pessaילידת 1919. מתגוררת בוורשה
במקור נכתב ילידת 1914 אבל אמא שלי עיגלה מאוחר יותר את הספרה 4 והפכה אותה ל- 9. היא בוודאי עשתה זאת כשגילתה שאחותה מניה, שהייתה תמיד מבוגרת ממנה בשלוש או ארבע שנים, הפכה לפתע לאחותה הצעירה. " והכל בגלל אבא, " אמרה לי אמא שלי " כשבאנו לארץ רציתי גם אני לשנות את שנת הלידה שלי אבל הוא לא נתן לי . הוא פחד "
( הפסקה קצרה להתנצלות
* אילו ידעה אמא שלי שאני כותבת ברגע זה את הדברים הללו ומגלה קבל עם וציבור את סודותיה הכמוסים היא הייתה כועסת עלי מאד – בצדק אולי . אלא שבאמת אין בכוונתי להציג אותה באופן מגחיך . אני עושה זאת באהבה רבה – כי האמת ? במובנים רבים גם בשנותיהן המבוגרות מאד – אמי נפטרה בשנתה 94 ומניה אחותה בשנתה ה97 , ויש שאמרו 8 – השתמרה בהן רוח הנעורים – בטח ובטח ביחסים ביניהן, בתחרות המצחיקה שביניהן, בהתנצחות הקבועה שלהן , בזכרונות שהעלו בלי הרף , בכל המניירות שלהן הן עדיין נשארו אותן נערות של פעם מרחוב נובוליפקי 54 שמעולם לא עזבו את בית הוריהן ועולמן מעולם לא חרב . )
ואולי מבהירה זאת טוב יותר הציטטה הזו מנורית זרחי הנפלאה –
" …יתכן שהנעורים שבי הם זיכרון הנעורים,
תלוי בעמדה שאנחנו מעניקים לזיכרון.
אבל יתכן שהם נותרו בגדר שמירת החומר,
מביניהם צף זמן נוסף – האין זמן ,
מימד שעולה מדי פעם להזכיר שלא כל האני הוא עֶבֶד הזמן . "
(מתוך : חידת הכפולים, 2017 הוצאת אפיק(
אמי ודודתי, לא נשאר להן אלא הזיכרון בלבד והן העניקו לו בהחלט עמדה מרכזית ביותר
תעודת הסטודנט שלה , שאותה נשאה מן הסתם בכל שנות בריחתה ונדודעה הייתה עבור אמא שלי אות ועדות יחידים לנעוריה שנגזלו ממנה.
והיא גם אהבה מאד את מראיה בצילום הזה,
את כל התצלומים שלה מהשנים שאחרי המלחמה, היא תיעבה, רבים מהם היא קרעה או גזרה מתוכם את דמותה . גם את אלה שהניחו פחות או יותר את דעתה היא ניסתה לפעמים לתקן ולרטש במו ידיה ובכל ההקדשות שכתבה על גבם הוסיפה התנצלות על הצילום הלא מוצלח,
אבל כשאני קוראת את ההקדשות שכתבה על גב התמונות הספורות שנשארו לה מחייה הקודמים- לפני קו השבר , לפני המפץ הגדול , לפני המלחמה – מתגלה לי אישה שונה לגמרי מזו שהכרתי כאימא שלי.
שנותיה המאושרות ביותר ואולי בעצם, שנות האושר היחידות שלה היו השנים בהן למדה בגימנסיה הפרטית של הגברת זקסובה, וארבע השנים בהן הייתה סטודנטית למשפטים באוניברסיטה של ורשה. באחת הפעמים הבודדות שגיליתי עניין של ממש בחייה שאלתי אותה מדוע הפסיקה ללמוד בשנת הלימודים האחרונה שנותרה לה (זו הייתה מהפעמים האחרונות שליוויתי אותה לשגרירות הגרמנית כדי להוכיח שם שעודה בחיים לצורך קבלת קצבת אבדן השכלה ! ) היא השיבה שהחבר שלה אז שהיה אהבת חייה עבר לעיר אחרת וליבה נשבר.
אמא שלי אמרה לי לא פעם שנישאה לאבי " רק כי הוא רצה. הוא התעקש ואבא שלי אהב אותו." שנאתי את ההצהרות האלה שלה וכעסתי עליה מאד כשאמרה זאת. חשבתי גם שהיה לה מזל שכך קרה – שהרי החבר ההוא שלה לא השכיל לברוח מפולין לרוסיה ולכן נשאר שם לנצח, בעולם של "לפני המלחמה "
לצערי אינני יודעת מה היה שמו של אהוב ליבה של אמי ואינני יודעת אפילו אם היה יהודי – אם כי סביר להניח שהיה יהודי, כי אלמלא כן כבר הייתי שומעת על כך מפיה של קרובת משפחה כזו או אחרת.
אבל ארבע שנים אחרי מותה של אמא , שמעתי סיפור חדש ומעורר תמיהה – שגם הוא הגיע לאוזני מפיהם של המתים .
אחרי האזכרה של ג. , חברת ילדותי שנפטרה , ביקשה ממני אחותה טרמפ העירה . הסכמתי כמובן אבל אמרתי לה שאני רוצה לעבור קודם לבקר את הורי ודודתי הטמונים זה לצד זה באותו בית קברות. כשהיינו בדרכנו חזרה אל המכונית היא עצרה פתאום , תלתה בי את המבט החרד המוכר שלה ואמרה לי בקול מהוסס– תראי אירית, אני רוצה לספר לך משהו שג. סיפרה לי… משהו בקשר להורייך ' ומיד השתתקה בבהלה. סקרנית וקצת מודאגת עודדתי אותה להמשיך ' אני לא יודעת אם כדאי. אני מקווה שלא תיקחי ללב. עד עכשיו לא סיפרתי לך אבל כעת ,כשהבנתי שהם כולם כבר מתים , אולי בכל זאת אפשר. ' הרגעתי אותה והבטחתי שאשא בגבורה כל סוד משפחתי שיתגלה לי , נורא ככל שיהיה.. מה כבר יכלה ג. לספר לה על אודות הורי ? חשבתי .
' אמא שלך אמרה פעם לג. שהיא בכלל לא רצתה להתחתן עם אבא שלך. היה לה חבר אחר שהיא אהבה מאד אבל אבא שלה התנגד לקשר שלה איתו ושכנע אותה להיפרד ממנו. אבא שלך עבד אצלו והוא אהב את אמא שלך , כך שאביה הציע לה להתחתן איתו. היא הסכימה מפני שכיבדה מאד את אביה והם נישאו. אבל חודשיים אחרי החתונה , כשהגרמנים נכנסו לוורשה סבא שלך הבריח את אביך לאזור הרוסי ואימא שלך ברחה אל החבר שלה. אבל כשהמצב החמיר והסכנה גברה אבא שלך חזר לוורשה לקחת אותה ושכנע אותה לברוח איתו לרוסיה. '
הסיפור הזה שימח אותי משום מה. היה בו משהו שהמתיק מעט את חייה המוחמצים של אמי. זיכרון קצר של אושר שיכלה להתרפק עליו – סיפור אהבה רומנטי בנוסח ' קזבלנקה' שניות ספורות לפני החורבן,
בארץ ניסתה אמא שלי לאסוף את שברי חייה ולהשלים את לימודיה אבל השפה עברית, ובעיקר מאמריו של אחד-העם ופרקי התלמוד שנאלצה ללמוד שברו את רוחה . אני זוכרת שנסיתי לעזור לה, אבל אולי גם לא, אולי הזיכרון הזה מקורו בתחושת האשמה הותיקה והמוכרת המהולה בכל זכרונותי מאמא שלי .
שערי האוניברסיטה של וורשה על שם פילסוצקי, משמאל – מעבר לעצים – הפקולטה למשפטים
׳מטען ׳ – להנצחת דרי בית היתומים היהודי בליידן מידו של האמן הישראלי – הולנדי רם קציר 
וזו רוזה ביים הרצדאל ,
רועה אווזים 