ספר הקינות יום הזיכרון לשואה 2018


משפחת ביים מליאווארדן

ועדיין לא נמצא לי בעליו של ספר הקינות..

עוד קודם לכן, בטרם פגשתי את משפחת ביים האחרת ונשארתי זמן ארוך בחברתה , קיוויתי לגלות משהו ברחבי הגוגל על הכתובת הרשומה בשורה שמתחת לשמו –     7bis kl Hoogstraat Leeuwarden  , אבל כל מה שהצלחתי לגלות היה אזכור אחד בספר הכתובות של העיר ליאווארדן מ 1906 – J. S. Plantinga, Kleine Hoogstraat 7. שם פריזי למהדרין .

ליאווארדן ( Leeuwarden ) היא בירת מחוז פריזלנד שבצפון מערב הולנד. מאז 1645 התקיימה בה קהילה יהודית קטנה , שמוצאה על פי המשוער מהעיר אמדן בחלק הגרמני של מזרח פריזלנד.  ב1670 רכשה הקהילה חלקת אדמה לצד חומת העיר כדי שתשמש בית קברות ליהודי העיר. במהלך המאה השמונה עשרה יורחב שטחו של בית הקברות הזה שלוש פעמים .
שלטונות העיר נהגו אמנם מדיניות של סובלנות כלפי היהודים שהתגוררו בה אבל הגבילו באמצעות הוראות וחוקים שונים את בואם של יהודים עניים לעירם. החל מ 1700 התפללו יהודי העיר בבניין שאותו חלקו  עם הקתולים ועם מאמינים בני דתות לא רשמיות אחרות בפריזלנד הפרוטסטנטית.  בב1754 הגיעו יהודי העיר להסדר עם מועצת העיר ובנו בה את בית הכנסת הראשון.  הגידול באוכלוסייה היהודית במהלך המאה השמונה עשרה הביא עימו מוסדות יהודיים  נוספים – בית קברות נוסף ,  מקווה ובית ספר יהודי.  יהודי העיר עסקו בעיקר במסחר –  כקצבים , חנוונים, רוכלים ובעלי דוכנים בשוק . אחדים אף זכו להתקבל כחברים בגילדות המקומיות אבל למעשה רבים מבני הקהילה  היו עניים. ב 1796 הוכרז שוויון זכויות ליהודי הולנד. באותה עת נבנה בעיר בית כנסת חדש  וברחובות סביבו התפתח הרובע היהודי  ונוסד בו בית ספר לבני עניים, שהפך אחר כך לבית ספר תורני .

הראציה הראשונה בליאווארדן  התרחשה  ב  13 באפריל 1942 – בדיוק בתאריך שבו אני כותבת מילים אלו – המשלוחים הגדולים החלו באוגוסט 1942 והסתיימו בפברואר 1943. מרבית יהודי לחאווארדן נרצחו במחנות מיד עם הגיעם לשם.  מעטים בלבד שרדו.

7625140506193257

כתובת להנצחת ילדי בית הספר היהודי של ליאווארדן .

IMG_1701עמוד הכריכה הפנימי של ספר הקינות לתשעה באב

במהלך החיפוש הקודם שלי אחר בני משפחתו של יופי ביים התברר לי  שבאתר הזיכרון המופלא –  https://www.joodsmonument.nl  – מצויינת לעיתים גם כתובתם האחרונה של הקורבנות המונצחים בו ובהחלטה של רגע החלטתי לנסות את הכתובת.

ואכן מצאתי.

דיירי הבית  kl. hoogstraat 7     באפריל 1942

שלושה בני משפחת כהן התגוררו בכתובת זו וחמישה בני משפחת ביים .  אבי המשפחה – יוזף ביים איית  את שמו כ JOZEF על כריכת ספר הקינות ואילו באתר אויית שמו JOZEPH ומשום כך לא מצאתי אותו מיד – אבל טוב שכך כי בדרכי אליו נקרו לי גם בניה של משפחת ביים האחרת ואלמלא כן לא הייתי זוכה להכיר אותם.

מנפלאות הרשת – באתר הגיניאולוגי של יהודי הולנד אני מוצאת את Jozeph Jozef Beem  ואת בני משפחתו https://www.dutchjewry.org/genealogy/ndbeli/13930.shtml

יוזף  נישא בתחילה לרגינה – ראנה קייזר ואיתה נולדו לו שלוש בנות.  רגינה נפטרה ב 1918 ונקברה בליאווארדן , כלומר כבר אז התגוררו יוזף ביים ומשפחתו בעיר . לאחר מותה של אשתו התחתן יוזף ביים עם אחותה אסתר , שהייתה צעירה ממנו בעשרים שנה ואיתה נולדו לו שלושת בניו , שהבכור בהם שמו דוד – יחזקאל  ומכך ניתן להסיק שהוא נקרא דוד על שם סבו, אביב של יוזף  (הוא יוסף בן דוד)

בכתובת הרשומה, שאותה מצאתי באתר ההנצחה , התגוררו יוזף ביים ואשתו אסתר – בתו סופיה  מנישואיו הראשונים לאחותה של אסתר   ושני בניו הצעירים  – מאיר מאנוס . שהיה בן ארבע עשרה כשנרצח ( תאריך הולדתו הוא – ה 1 באוקטובר – בדיוק כתאריך הולדתי ! ) ואחיו סולומון הצעיר ממנו בארבע שנים , שהיה בן 10 כשנרצח באושוויץ ב15 לדצמבר 1942 יחד עם אביו יוזף , אחיו מאיר מאנוס ואחותו החורגת סופיה , שהייתה בת 28 כשנרצחה. אמם שרדה בדרך זו או אחרת עד ה 20 במרץ 1943 , כשנרצחה במחנה ההשמדה סוביבור . כנראה לא נשלחה מיד עם הגיעה לווסטרבורק אלא נותרה במחנה עד שהחלו המשלוחים לסוביבור ( אני כותבת את המילה משלוחים ונתקפת חלחלה )

את אחיהם  דוד יחזקאל , הרשום באתר הגיניאולוגי  אני מוצאת באתר הזיכרון ברישום נפרד . על פי הרשום  הוא נולד ב 1925 ונפטר ( או נרצח ) במרכז אירופה ב 15 במרץ 1945 –  חודשיים לפני שהסתיימה המלחמה !! בילדותי תמיד חשבתי שהדבר הנורא ביותר הוא כשאדם נורה רגע לפני תום המלחמה , או רגע לאחר מכן –   כמשה על הר נבו, תראה ולא תבוא  – הנה היא ההצלה , הנה הוא הקץ לנגד עיניך ואליו לא תזכה להגיע .

לבד מכתובתו האחרונה , באמסטרדם, אלה הדברים היחידים הכתובים על אודותיו באתר ההנצחה:

On 26 February 1814 King William I decreed that the Nederlandsch Israëlitisch Seminarium (NIS) was to be established in Amsterdam to train rabbis, teachers and other officers serving the Jewish community.
David Ezechiël Beem, the son of Josef, attended the NIS.

This person lived alone or no information about family members is known or traceable

* מכיוון שמצאתי את בני משפחתו בין המתים נראה לי שבהמשך אחפש מידע נוסף על אודותיו. בינתיים אסתפק בכך שזכיתי לאחד אותם  כאן כולם ביחד בדפים אלה.

 

יוזף ביים מליאווארדן הוא אם כן יוסף בן דוד שרשם את את שמו ואת כתובתו ואת התאריך המצמרר על העמוד הפנימי  של כריכת סדר הקינות שלו ; דפיו של הספרון שבע השנים והמרוט הזה כבר היו בוודאי מוכתמים בכתמי הזקנה המצהיבים עוד אז , כשהחזיק אותו בעליו בידיים רועדות ורשם בו את שרשם בכתב ידו הרוטט.   הוא , שהודפס ב 1863 ברודלהיים שבגרמניה , היה מבוגר מהאוחז בו ב 13 שנים  –  הוא בן 79 ויוסף בן 66 –  אבל ספר הקינות  ניצל וזכה להאריך שנים ; מאה חמישים וחמש שנים מלאו לו כשמשך את עיני בדוכן שבשוק הספרים –  ומן הסתם החזיק מעמד עד היום  הזה ולו רק כדי להנציח את זכרו של בעליו ' שמזלו לא עמד לו להאריך ימים כמוהו  ואפרו , חד עם אפרם של אשתו וילדיו וכל שאר יקיריו,  התפזר בשמי אושויינצ'ים המקפיאים חמישה חודשים אחרי שחרט בו את שמו .

חורף היה כשהגיעו לשם ב 13  או בארבעה עשר בדצמבר – ולא מייד נרצחו אלא המתינו יומיים כשהם צפופים ודחוסים בקרונות הקפואים  עד שיחלוף יום א – יום המנוחה הקדוש של רוצחיהם , ויפציע בוקר יום שני……

Jozeph Beem

Elburg, 19 augustus 1876 – Auschwitz, 15 december 1942

Bereikte de leeftijd van 66 jaar

Beroep: Rabbinaal opzichter bij een boterfabriek

יוזף ביים 

אלבורג, 19 באוגוסט 1876 – אושוויץ,15 בדצמבר 1942

הגיע לגיל 66

מקצוע : משגיח כשרות בבית חרושת לחמאה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הכתובת : בית היתומים היהודי , ליידן

 

 

800px-Bewoners_Centraal_Isr_Weeshuis_Leiden_1938

ילדי בית היתומים בכניסה לבניין

 

אחיותיו ואחיו של יוזף-דוד

שלושת הילדים הנוספים של משפחת ביים

 

הרמינה – יוליאנהjuliana_beem2.jpg(mediaclass-victim-image.6c5871958aac18645b4a764129c4d9cf417df34d)

לא הרבה אני יודעת על הרמינה יוליאנה אלא זאת בלבד :

שכונתה בפי כולם מִין ( MIEN ) ושהחלה את חייה בבית היתומים כשהייתה בת 11 והתגוררה בו שמונה שנים, עד יולי 1937 , ואחר כך עוד חודשיים  , בין סוף ספטמבר לתחילת נובמבר באותה  שנה, כשעברה כנראה לאמרספורט , מכיוון שב 1 בספטמבר 1939, כפי שנכתב באתר ההנצחה המקוון , עברה מין מאמרספורט לאלטן ( AALTEN ) וגרה שם אצל משפחת פולדאואר , שגם אותה ואת כתובתה שבאלטן אני מוצאת באתר המקוון : רגינה פולדאואר דה יונג, המקצוע : זבנית ובעלה – סלי פולדאואר שהיה סוחר – ושניהם נרצחו באושוויץ באותו יום עצמו – ה 12 לאוקטובר 1942 ,  אבל הרמינה , ששמשה כנראה עוזרת בביתם,  עזבה כבר ב 3 ביוני 1942 את אלטן ועברה לויש  (WISCH ׂ) ומשום כך ניצלה לזמן מה מגורלם האכזר וזכתה  בחמישה חודשים נוספים של חיים . עד שנשלחה גם היא ב 5 במרץ 1943 בטרנספורט הראשון מווסטרבורק  למחנה המוות סוביבור. בת 25 הייתה מין כשנרצחה.

 

יוליאנה – הרמינה  – אחותה הצעירה בשנתיים של הרמינה

hermina_beem2.jpg(mediaclass-victim-image.6c5871958aac18645b4a764129c4d9cf417df34d)

גם על אודותיה אני יודעת אך מעט –   כינוייה – יוליה , יולטייה בפי אוהביה , מקום ותאריך לידתה – רוטרדם 26.1.1920 , ומותה – אושוויץ , 30.9.1942  ;  שמונה שנים היא התגוררה בבית היתומים, עזבה ב 27.9.1937 ושבה לשם בנובמבר של אותה שנה וחיה חצי שנה נוספת בבית היתומים עד שעזבה שוב במאי 1938 .  מקצועה כפי שרשום באתר – עוזרת במשק הבית והיא התגוררה באמסטרדם , קודם בפרדריקפליין 11  ואחר כך בפלאנטז'ה פראנשלאאן 17  – בביתו של לודוויק הארטוח סרלואי , ששימש כרב הראשי של הקהילה האשכנזית באמסטרדם .

בפברואר 1941 זימן אליו המושל הנאצי הממונה על אמסטרדם את הרב האשכנזי הראשי סרלואי  יחד עם הרב הראשי לקהילה הספרדית דוד פרנסס ועם יושב ראש הקהילה האשכנזית אברהם אשר וציווה עליהם להקים מועצת יהודים (יודנראט – joodseraad ) , אבל למרות היותו חבר במועצה , שראשיה זכו לכאורה לחסינות מפני שילוח למחנות , נצטוו  ב 22 לאוקטובר 1942 הוא ובני ביתו – אשתו בתו וכלתו –  להתייצב במחנה המעבר ווסטרבורק ו 4 ימים מאוחר יותר נרצחו כולם באושוויץ .

יולטייה ביים נתפסה ונשלחה בלי ספק קודם לכן לווסטרבורק ומשם לאושוויץ – כי כבר ב 30 בספטמבר לא הייתה בין החיים.

בנו הרופא של הרב , הארטוח סרלואי , שהייתה לו מרפאה בבית הוריו הצליח לשרוד עד סוף מרץ 1944

וזהו, זה הכל – אלה כל תולדות ……

 

אחיו של יוזף – דוד   דוד – יוזף ביים

מוזר , לבנות ולבנים במשפחת ביים ניתנו שמים זהים ,  בהיפוך , הרמינה – יוליאנה , יוליאנה – הרמינה , דוד – יוזף , יוזף – דוד : כמו חשו ההורים שהנצחת זכר הוריהם בשמם של הילדים קצרה תהיה ולכן הכפילו את השמות

                                                                                             יוזף דוד                    דוד יוזף   

David Jozef Beem

Rotterdam, – Sobibor,

Reached the age of 21 years            

Occupation: Farm labourer                                              

 

כך הוא מונצח באתר המקוון לזכר יהודי הולנד – המקצוע : חקלאי

 

דוד – יוזף  החל את חייו בבית היתומים כשהיה בן שבע והתגורר בו שתים עשרה שנים .  באוגוסט 1941 , כשמלאו לו 19 , עבר לקיבוץ  ב LAAG KEPPEL ( לָאח – קֵפֵּל ) – כפר במחוז חלדרלנד שבמזרח הולנד.   הקיבוץ היה למעשה קומונה של צעירים יהודיים שהוכשרו בעבודות חקלאיות במשקי הסביבה כדי להכין את עצמם לקראת העליה לארץ ישראל. אלא שהחל מאי 1940 , מאז פלישת הנאצים להולנד, לא היה אפשר להגר מהמדינה והצעירים היהודיים שחלמו על הקיבוץ נשלחו למחנה ווכט או למחנה ווסטרבורק . דויד יוזף נשלח למחנה ווכט (Vught) , אחד מחמשת מחנות הריכוז שפעלו בשטחה של הולנד. ב 29 למאי 1943 הוא נשלח לעבוד במורדייק  (Moerdijk ) בחפירת תעלות נ״ט להגנה בפני טנקים אבל לאחר כחודש , ב 3 ליולי 1943 הוא נשלח  למחנה המעבר ווסטרבורק ,  ב 6 ביולי הוא נשלח משם למחנה המוות סוביבור וכעבור שלושה ימים, מיד בהגיעו לשם, הוא נרצח.

 

Bagage_Ram_Katzir׳מטען ׳  –  להנצחת דרי בית היתומים היהודי בליידן  מידו של האמן הישראלי – הולנדי רם קציר 

 

ארבע מזוודות נוספות פזורות ברחבי העיר ליידן  , לזכר הנרצחים

 

ועדיין אינני יודעת מי הוא בעליו של ספר הקינות שנקרה לי בדרכי והקרה לי בהמשך הדרך את יוזף ביים הנער, יוזף ביים האחר , שאמנם לא היה בעליו , אבל בשלו עיכבתי לזמן מה את החיפוש  שהרי לא יכולתי להשאיר שם באלמוניותם , אותו ואת בני משפחתו , בדממת האתר המקוון ולא לספר את סיפור חייהם העצוב וסופם הנורא..

נוחו בשלום על משכבכם

ממשיכה…

הכתובת : המוסד היהודי לחולי נפש

 

רוזה ביים – הרצדהאל

Heerlen, – Auschwitz,

אמא של יוֹפּי .

"..הייתה בתם של יוזף הרצדאל ויוליה ביר. היא הייתה נשואה לסימון דוד ביים . לזוג היו ארבעה ילדים – הרמינה יוליאנה , יוליאנה הרמינה, יוזף דוד ודוד יוזף . היא סבלה ממתח נפשי  וב 1929 אושפזה בשל דיכאון במוסד היהודי לחולי נפש שבאפלדורן.  ילדיה  הועברו למוסדות אחרים.

ב 1943 היא נשלחה  יחד עם הצוות המטפל של בית החולים וכל המטופלים האחרים  למחנות הריכוז ומתה בדרך לאושוויץ בגלל התנאים המחרידים  של המסע.. "

זו הביוגרפיה העגומה של רוזה ביים הרצדאל מפיו של בן דודה מישל בלטיסן באתר המקוון להנצחת יהודי הולנד .

rosa_hertzdahl.jpg()(EBF45C0938556EC7F8BEB84FF27DBFD9)וזו  רוזה ביים הרצדאל  ,

ארבע עשרה שנים הייתה רוזה ביים מאושפזת ב  'אָפֵּלדוֹרנסֶה בּוֹס' – המוסד המרכזי היהודי לחולי נפש באפלדורן .

אני תוהה – תקופה ארוכה מאד לאישפוז בבית חולים פסיכיאטרי בשל דיכאון בלבד. האם היה זה דיכאון לאחר לידתו של יופי, בנה הצעיר ? האם באו הילדים לבקר אותה שם ? האם ציפו והאמינו שתחלים ותשתחרר ?

דיכאון קליני.

מוזר – ברשימה הארוכה של דרי בית החולים צד את עיני שם מוכר פאולה שוויצר – כשמה  של אמא שלי, בנעוריה  – ואני נזכרת בפעמים ההן שחיכיתי בחוץ על הדשא בשלוותה לאבי שליווה את אמא שלי פנימה כשהסתיים הביקור – הייתי בת שש או שבע בערך  והיה אסור לילדים להיכנס לבניין בית החולים.

אלה  שגרמו לאמא שלי להגיע לשלוותה  הם אלה ששיילחו את פאולה שווייצר האחרת  אל מותה הנורא . האם בשל ההזדהות  נשאבתי אל סיפור משפחתו של יופי וזנחתי בינתיים את החיפוש אחר בעליו של ספר הקינות ?

מסעם האחרון של דיירי בית החולים

בשנים הראשונות לכיבוש הנאצי נאסר על בתי החולים הכלליים לאשפז ולטפל ביהודים ונאסר גם על אנשי צוות רפואי  שאינם יהודים לעבוד בבתי החולים היהודיים. ב 1943 נמצאו באפלדורנסה בוס 1181 חולים  . גם מספרם של המטפלים ואנשי הצוות עלה  – יהודים רבים האמינו שהנאצים יניחו לחולים לנפשם  ובאפלדורן אפילו כינו את המוסד 'גן העדן של היהודים ' אבל בבוקר ה 20 בינואר 1943 הופיעה משטרת הסדר של ווסטרבורק והחלה לפנות באלימות את אנשי הצוות ואת כל המטופלים מחדריהם . לבושים למחצה , חלקם  עירומים, צווחים ובוכים  נזרקו החולים אל  המשאיות והובלו לתחנת הרכבת באפלדורן. הרכבת איחרה והגיעה רק למחרת – רכבת ארוכה ובה 40 קרונות משא לדחוק בהם בכוח את האומללים  שהיו שרויים כבר יממה במשאיות הדחוסות.  את המזון שנועד למסע השאירו על הרציף.  כשהגיעו לאושוויץ היה המצב נורא עוד יותר – רבים מהחולים מתו במהלך הנסיעה . אלה  שניסו להימלט  נורו על הרציף . את הנותרים דחפו בחבטות אלה לקרונות ומהם למשאיות , שלא פנו לתאי הגזים אלא נסעו היישר אל השוחות שבהן טמנו ושרפו את גופות הנרצחים  בגז . לשם גם השליכו את הקורבנות החדשים שזה עתה הגיעו והוסיפו  פחיות של דלק ועצים לבערה  – ( רודולף ורבה (Rudolf Vrba) , מעיד בספרו " בריחה מאושוויץ")

 

עד לשנת 2010 לא התיר ארכיון העיר אמסטרדם , שם נשמרה כרטסת המטופלים במוסד , לחשוף את שמותיהם של הרשומים בה  מפאת החיסיון הרפואי.

" עד אז חשתי בכל טקס זיכרון שאני מנציח קבוצה של בני אדם חסרי זהות ופנים ועושה להם בכך עוול נורא . והאירוניה המרה הייתה שב 1940 דווקא נענו השלטונות ההולנדיים ברצון רב לדרישתם של הגרמנים לספק להם את המידע על היהודים… "     מספר יושב ראש הוועדה להנצחת ה'אָפֵּלדוֹרנסֶה בּוֹס' בראיון לעיתון טראו.

 

רוזה . צר לי שמרבית הדברים שכתבתי על אודותיך עוסקים בשנותייך באָפֵּלדוֹרְנְסה בּוֹס –  והרי היו לך חיים גם לפני ששמייך התקדרו  –   אני יודעת למשל שאת ילדתך הראשונה ילדת כשהיית בת עשרים וארבע ושנתיים אחר כך את ילדתך השנייה  ושנתיים אחריה  את בנך הראשון וארבע שנים אחר כך  את יופי . כבר היית אז בת שלושים ושניים, אם לארבעה – ובטח גם קצת עייפה כי שלוש שנים אחר כך נאלצת להיפרד מהילדים והמשפחה ולעבור לבית החולים . בצילום היחיד שנותר ממך את בת 35 , כך כותב מישל בלטיסן , בנה של אחותך , שצרף את הצילום במרץ 2013 לפינה השמורה לך  באתר ההנצחה המקוון. אני משערת שאולי זה הצילום מתוך תיק הרפואי שלך שנשמר בארכיון באמסטרדם – את נראית בו צעירה כל כך , חולמנית . עצובה קצת , מכונסת פנימה ומזכירה לי בו קצת את רחל  המשוררת , בת גילך בערך , גם היא חולה וגם היא רחוקה ומרוחקת מכל אהוביה ..                 ובלי שתדע  על העתיד לקרות אחרי מותה כתבה כמו מפיך –

אליהו  – רחל

כעלית הקיר של אליהו

חדרי במרום הגג. ולעיתים

אני הוגה בו, בישיש הפלאי,

המחיה מתים.

ויתמודד עד שבע על הילד,

קול תפילה קורע והולך,

וישב אל האם המקוננת:

"ראי, חי בנך".

מתי שלי! הוא לא יבוא כקדם,

לא ישתרע עליכם ופיו- לא יקוד,

קרים אתם, וקול וקשב אין,

ולא תקומו עוד.

 

לזכרך..

 

 

מבטיחה להמשיך

 

1 – https://www.archieven.nl/nl/zoeken?miview=ff&mivast=0&mizig=317&miadt=5&miaet=14&micode=2209&minr=1385259&milang=nl&misort=last_mod%7cdesc&mizk_alle=apeldoornsche+bosch

https://www.trouw.nl/home/het-apeldoornsche-bosch~aa7ffbbc/

https://www.volkskrant.nl/wetenschap/de-tragedie-van-het-apeldoornse-bos~a511421/3

4 https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%95%D7%93%D7%95%D7%9C%D7%A3_%D7%95%D7%A8%D7%91%D7%94

 

בני משפחת ביים

 

יוֹפִּי בֵּיְים.

האם הוא בעליו של ספר הקינות ? האם הוא זה ששירבט – חרץ , את השורות ההן על הכריכה ?  את השם – JOZEF BEEM  – ואת הכתובת והשם העברי והתאריך המעורר פלצות – לועזי ועברי ?

היד הכותבת נדמית לי קשישה הרבה יותר מידו של נער בן 17 כמעט  וגם הכתובת הזו בליאווארדן שבצפון הולנד, מרוחקת כ 180 קמ. מבית היתומים שבליידן, 75 קמ. ממחנה ווסטרבורק ,  חורגת לגמרי מהמעט שבמעט הידוע לי על יופי או משפחתו.  הצלבת הכתובת והשם בחיפוש בגוגל אינה מביאה תוצאות והספק כבר מתחיל לחלחל , שהרי בעצם איך מצא  ספר הקינות הזקן את דרכו לידיו של נער צעיר ממנו בששים שנה, דייר בבית היתומים , שגורש  ארבעה חודשים קודם לכן בשל יהדותו מבית הספר המקצועי בו למד ובתקופת הביניים הקצרה  לפני שנשלח אל המחנה שממנו הובל מיד אל מותו  שימש שליח, עוזר למסיק , עוזר לשוער בית היתומים   ולכן מן הסתם  לא היה מבין ובקיא ברישום התאריך העברי , היום והחודש והשנה ? והרי גם שם האב  לא ממש מתאים – דויד הוא רק שמו האמצעי , וגם אם היה קרוי כך בפי כולם אני זקוקה בכל זאת לנקודות חיבור נוספות כדי לדעת בוודאות שמלאכתי נשלמה.   אלא שבינתיים  יוזף ביים זה שנקרה לי בדרך אינו מניח לי ואני זונחת שוב את ספר הקינות ונענית למבט המבקש בעיניו.

 

משפחתו של יוזף דויד  ביים 

 

ב Joods Monument, אתר ההנצחה המקוון של יהודי הולנד אני פוגשת את כל בני משפחתו של יופי . פיסה אחר פיסה אני דולה את שרידי חייהם ממחשכי האוב  –

אביו של יופי – סימון דוד  שהיה סוחר , נולד ברוטרדם  בעשירי למרץ 1892 , המשיך להתגורר  ברוטרדם , גם אחרי שאשתו חלתה ב1929 ועברה למוסד לחולי נפש באפלדורן וארבעת ילדיו נלקחו ממנו והועברו לליידן , לבית היתומים.  הוא בוודאי התקשה לטפל בהם  אבל באתר בית היתומים   http://www.joodsweeshuis-leiden.nl/JoodsWeeshuis/Bio/BeemKinderen  דווקא מציינים שכמעט בכל יום ראשון היה האב מבקר את ילדיו .

ואני מוצאת גם את כתובתו ברוטרדם : הפנסיון של הגב'  אליזבט חרונוואוד ( תעתיק הולנדי לגרינוואלד ) שבואן דר הונארדסטראט 16 – שבו התגוררו יחד עימו , מלבד בעלת הבית,  גם יוזף וולף , שהיה  בדיוק בן גילו והגברת מתילדה פולאק , שהייתה מבוגרת ממנו בשש שנים ובת גילה לערך של בעלת הבית .  וכמוהו – גם הם נרצחו באושוויץ  , בין אוגוסט 1942  ל 28 בפברואר 1943, יום מותו של סימון דוד ש"זכה" לכמה חודשים נוספים של חיים מפני שלא נשלח מיד אל תאי הגזים אלא הוצב לעבודה ומת לבסוף " מוות טבעי " בשל תנאי המחנההקשים .

אני מדמיינת בעיני רוחי את ארבעת הדיירים , מסבים לארוחה שבישלה הגברת חרונוואוד . אולי גם נשארים בחברותא לשוחח  קצת , לעשן סיגריה אחרי הארוחה ורק אחר כך פורשים איש לחדרו.

ואפילו מודעת עיתון קטנה  אני מוצאת לאשש בה את קיומו אי פעם של סימון דויד ביים בעולם

dabeem.jpg()(B2C5F5CBB336BC8C8F77512D178EAFB4)

רוטרדם  סוכן אמין בעל רשיון לטקסטיל  ייצג את כל ענייניכם ברוטרדם וערי הסביבה  כמו וכן גם שירותי גבייה  וכד'  ס.ד. ביים   –  והכתובת שצויינה לעיל

ובכל אלה מסתכמים 51 שני חיי אדם….

 

המשך צפוי…

 

 

סדר הקינות לתשעה באב

משפחת בֵּיים מאלבורג

 

באוגוסט השנה , ימים אחדים אחרי תשעה באב נסעתי לבקר באמסטרדם.

ביום השישי הראשון לשהותי בעיר חציתי בדרך אל החשמלית את שוק הספרים המשומשים המתקיים דרך קבע בכל יום ו' ב SPUI. השעה הייתה מאוחרת ורבים מסוחרי הספרים כבר החלו לארוז את מרכולתם ולקפל את הדוכנים . גם הדוכן המציג לעיתים ספרים בנושאי יהדות וישראל כבר התרוקן למדי . נחפזתי להגיע הביתה וכלל לא התכוונתי להתעכב לצידו אבל בפינתו המרוחקת של הדלפק צדו את עיניי אותיות מוכרות וכמו התחננו אלי שאעצור. לפני כעשרים שנים נקרו בדרכי  אותן אותיות מוכרות בדוכן הזה בדיוק וכאז , גם הפעם  לא עמדתי בפני תחינתן וניגשתי אליהן. אז – גילו עיני המשתאות סידור מהודר לסוכות  כרוך בעור  ועשיר באיורים ובביאורים בכתב רש"י , שהודפס באמסטרדם ב 1765 . הפעם הביט בי בעצב קונטרס  קטן דק ומהוה – כרוך בכריכת קרטון אפרפרה ומוכתמת שרצועת בד שחורה ומתפוררת דבוקה לה בגבה ומהדקת בקושי שמונים עמודים משחימים מזוקן ונאחזים זה בזה לבל יתפוררו . עמוד השער , שהודבק גם הוא ביד לא אמונה אל הכריכה,   העיד עליו שהוא

סדר

הקינות לתשעה אב,

עם מגילת איכה וקריאת התורה והקרובות

וכל התפילות

לפי מנהג האשכנזים

הכל מוגה בעיון גדול על פי כ"י וסידורים ישנים

על ידי

יצחק בן אריה יוסף דב

  1. Baer.

רעדעלהיים

שנת תרכ"ג לפ"ק

Rodelheim,

Druk u.Verlag von J. Lehberger & Com

1863

 

הסוחר הבחין בי  והתפנה לרגע מעיסוקיו.   לשאלתי השיב לי בכנות שאין לו מושג מהו הספרון ומה כתוב בו מכיוון שאינו קורא עברית – אבל הפקיד בידי את כרטיס הביקור שלו למקרה שאהיה מעוניינת בנוספים דוגמתו – שכן הוא ואשתו מתמחים אמנם בעיקר בפקעות צבעונים ובהיסטוריה של אזור גידול הצבעונים  אבל גם קצת בתרבות אסיה וקצת ביהדות.  פדיתי את הספרון בשניים עשר היורו שביקש המוכר-  הרי לא יכולתי  להפקיר קרוב משפחה ולהשאיר אותו  מוטל שם בודד באין חפץ בו על הדלפק הריק –  ורצתי לתפוס את החשמלית שקרבה אל התחנה.

רק מאוחר יותר כשעלעלתי  בו בבית , ריח של ישישות עבשה עלה מבין דפיו , זיהיתי את הכתוב בעיפרון ביד חפוזה, ואולי רועדת , על דף הנייר הלבן שהיה דבוק על כריכתו הפנימית

ספר הקינות42_n (1)

 

Jozef Beem

7bis Kl. Hoogst  .

Leeuwarden

יוֹסֵף בֵּן דָוד

 21juli 1942

7Av van het jaar

5702

בחנתי בעניין את הכתוב . יוזף ביים.   בעליו של סדר הקינות ?

בשורה שמתחת לשם רשומה כתובת. ככל הנראה כתובתו.

מתחתיה משורטט קו  ושם  כתוב עברית, באותיות כתיב מנוקדות – יוֹסֵף בֵּן דָוִד

ושוב קו מפריד ומתחתיו  תאריך ..

למראה  התאריך המצמרר – 21 ביולי 1942 – נעתקה נשימתי …

מתוך joods monument    

טרנספורט מס.  3 , יום שלישי 21 ביולי 1942 – ווסטרבורק אושוויץ ,

931  בני אדם בהם 250 ילדים

לו דה יונג* : חלק 8 : אסירים ומגורשים ( נשלחים) , חלק ב' –  " המסע ברכבת , כפי שמתואר הטרנספורט השלישי לאושוויץ, ( 21 ביולי 42 ' ) אשר כלל בני נוער וצעירים רבים  היה , לדברי אחד הנשלחים  – " עליז ; כמעט כולנו שרנו והיינו אופטימיים. היו שם גם ילדים אחדים, ולא כל כך הבנו מה הם אמורים בדיוק לעשות. נסענו בקרונות בקר שהדלתות שלהם היו פתוחות , כך שיכולנו לשבת כשרגלינו מיטלטלות מחוץ לקרון ובכל תחנה בה עצרנו הרשו לנו לרדת לשתות מים. היו ארבעים אנשים בכל קרון; זה היה סביר יחסית . "

ביולי 1942 התחילו הגרמנים לשלח את אסירי מחנה המעבר ווסטרבורק שבמזרח הולנד לאושוויץ  – רובם ככולם נרצחו מיד כשהגיעו לשם.

בטרנספורט הראשון – יום רביעי, 15 ביולי 1942 –  נשלחו 1135 בני אדם

ביום המחרת, יום חמישי,  16 ביולי ,  יצא טרנספורט נוסף, גם הוא לאושוויץ – ובו 895 בני אדם

ה 21 ביולי חל ביום שלישי . שוב יצא טרנספורט לאושוויץ – השלישי במספר-  ונשלחו בו כאמור 931 בני אדם , בהם 250 ילדים .

 

כשחזרתי לארץ הנחתי אותו בארון לזמן מה – טרדות היומיום, עיסוקים דחופים יותר ואולי גם סתם פיזור הנפש הרגיל המאפיין אותי השכיחו אותו ממני   – אבל הוא, כמו רצה שאאתר את בעליו, לא הרפה ממני ודחק בי מדי פעם בתזכורות קטנות עדינות – שיר שהושמע ברדיו, אזכור כלשהו בעיתון בנושא מעורר אסוציאציה הציפו בי שוב ושוב מחשבות על אודותיו אלא שגם הן לא הצליחו עדיין להכריע את הכף.

בסוף דצמבר – בדרכנו לארץ מביקור אצל הילדים שבחו"ל – עברנו שוב באמסטרדם. בשדה התעופה קניתי עיתון הולנדי. בעמודים המרכזיים כתבה גדולה על אודות יצירת אמנות חדשה שמכין אמן הולנדי עבור אתר הזיכרון במחנה המעבר ווסטרבורק ; המחנה בו קיבצו הגרמנים את יהודי הולנד לפני ששלחו אותם אל מחנות המוות במזרח.  " עבודת נזירים בת זמננו "  מכריזה הכותרת-  102,000 שמות רשומים בכתב יד של יהודים וצוענים מבני סינטי ורומא , שנרצחו על ידי הנאצים.

בצילום הנלווה לכתבה מופיע מקטע מהיצירה ובארבע השורות האחרונות בתחתיתו – טפיחת תזכורת עזה על כתפי –  השם המוכר BEEM

 

 

 

 

הגעתי הביתה ועטתי מיד על הגוגל.

כבר בחיפוש הראשון העלה השם Jozef Beem אפשרויות לא מעטות – משפחה ענפה הייתה משפחת ביים. מוצאה היה ככל הנראה מגרמניה ( השם נשמע כשיבוש של בוהמיה.)   ורבים מבניה נשאו את השם יוזף.

ובכל זאת –  'יוסף בן דוד' , השם הכתוב עברית , הבחין אותו מכל האחרים  וצמצם מעט את הרשימה: שם האב חייב להיות דויד. אני משלבת את שני השמות בחיפוש ועד מהרה מופיע לעיני   ב – JOODSMONUMENT , אתר ההנצחה ליהודה הולנד , השם  JOZEL DAVID BEEM  .

יוזף דוד ביים.  יוֹפִּי ,כפי שכונה בפי כולם .  בנו של סימון דוד ביים . הצעיר במשפחתו . נולד ברוטרדם ב 4 ביולי 1926 .

".. יוֹפִּי נשלח מבית היתומים בליידן למחנה ווסטרבורק . החל מה – 1 באפריל 1942 , אחרי שנאסר עליו להמשיך בבית הספר המקצועי שבו למד , הוא שימש בתפקידים שונים בבית היתומים – שליח, עוזר לשוער, עוזר למסיק … ב 18 במרץ 1943 נשלח יופי יחד עם ילדי בית היתומים  האחרים למחנה המעבר ווסטרבורק , ב 23 למרץ נשלח משם ברכבת למחנה המוות סוביבור ושלושה ימים מאוחר יותר נרצח ."    אלה הדברים שכותב על אודותיו באתר הזיכרון בן דודו מישל בלטיסן, אחיינה של אימו, רוזה הרצדאל – ביים,  שנרצחה ב25 בינואר 1943 באושוויץ .   ידם הארוכה של הרוצחים השיגה אותה בכתובתה האחרונה המצוינת באתר –  המוסד היהודי המרכזי לחולי נפש שבאפלדורן .   רוזה ביים – הרצדאל סבלה מדיכאון והייתה מאושפזת מאז 1929 בבית החולים לחולי נפש שבאפלדורן .  ארבעת ילדיה – שתי בנות, הבוגרות יותר , ושני בנים – בני  11, 9, 7  ו 3 ,   נשלחו משום כך לבית היתומים היהודי בליידן.

יופי, הצעיר שבהם , היה אם כן בן שלוש בלבד כשהחל את חייו בבית היתומים  בליידן שבו יוסיף להתגורר במשך שנותיו הנותרות, עד שישלח למחנה המעבר ווסטרבורק שם יספיק לשהות חמישה ימים בלבד לפני שיובל ברכבת אל מותו.

ב23 למרץ 1943 נשלח יופי ברכבת מווסטרבורק לסוביבור ושלושה ימים מאוחר יותר נרצח.

לא מלאו לו עדיין 17 כשנרצח.

 

יוזף דוד ביים עם אחיו הבוגר ממנו דוד יוזף בייםdavid_en_jozef_beem2.jpg(mediaclass-victim-image.6c5871958aac18645b4a764129c4d9cf417df34d) (1)

groepsfoto_leids_weeshuis_1931.jpg(mediaclass-warvictim-carousel.67d08ede1706aa86ac21a1f8fb99afb12f769340)

ילדי בית היתומים בליידן – יזוף דויד ביים  ככל הנראה עומד, שני, או שלישי, מימין

jozef_david_jopie_beem.jpg(mediaclass-warvictim-carousel.67d08ede1706aa86ac21a1f8fb99afb12f769340)

יוזף דויד ביים בצילום האחרון  האחרון שלו – 1942. מנהלי בית היתומים תכננו למלט את ילדי בית היתומים לאנגליה . הילדים הבוגרים צולמו אז לצורך התוכנית , שלא יצאה אל הפועל כמובן

 

*לו דה יונג – ( אמסטרדם , 2005-1914) היסטוריון יהודי הולנדי , שמש מ 1945 עד צאתו לגמלאות ב1979  כמנהל המכון המלכותי ההולנדי לתיעוד המלחמה  ומחברם של 13 הכרכים הראשונים ( מתוך 14 )  של הספר הההיסטורי המונומנטלי – "הממלכה ההולנדית במלחמת העולם השנייה "

https://en.wikipedia.org/wiki/Loe_de_Jong

*מחנה המעבר ווסטרבורק – http://www.kampwesterbork.nl/index.html#/index

 

המשך יבוא..

מהסוף להתחלה …

שורשים וקברים – פרק אחרון וסופי

היום לפני שמונה שנים נפטרה אמי  שאותה ניסיתי למצוא בעירה האהובה וורשה

אמא ואני

(הדבר המוזר הזה שעל ראשי נקרא קוֹקָרְדָה – והוא מופיע תמיד על ראשה של כל ילדה פולניה מבית טוב )

 

נסענו לשישה ימים לוורשה ואיכשהו בלי שנכוון זאת מראש התנהל מסענו מהסוף להתחלה;  מהגילוי העצוב כל כך  של מכתבי הבקשה להצלה לקרוביהם בחו"ל , שששלחו סבא שלנו ואח של אבא דקות אחדות לפני הקץ ,  ביומנו הראשון, אל איתור שרידיו העלומים של הבית ברחוב נובוליפקי 54  ביומנו השני ומשם אל תיק הסטודנט עב הכרס על שפע מסמכיו המקוריים שהפיחו חיים בשנותיה הנעלמות של אמא שלי באוניברסיטה ע"ש יוזף פילסוצקי והתגלו לנו ביומנו השלישי.

ביום הרביעי החלטתי לאתר גם את המקום בו שכנה הגימנסיה לבנות של הגברת פרלה זקסובה.  שהרי בביקור הראשון ההוא לא את וורשה עצמה ביקשתי לגלות  אלא את אמא שלי, אמא שלי בוורשה שלה, וורשה של מחוזות האושר שלה , ורשה של לפני הספירה.

בהסתמך על הגוגל זו הייתה כתובתה של הגמנסיה

(Prywatne Gimnazjum i Liceum Perli Zaksowej  (1891-1940

Warszawa ,  ul. pl. Krasińskich 1

כשהגענו לכיכר הקרשינסקים גילינו שאת הכיכר מפאר  היום  בניין בית המשפט  העליון ובחזיתו המצבה לזכר מרד ורשה – ההתקוממות ( שנכשלה ) של המחתרת הפולנית נגד צבא הכיבוש הנאצי , שבעקבותיה נחרבה וורשה כמעט כליל .

"מאיפה הגברות ?" שאל אותנו נהג המונית שהסיע אותנו לשם  וכשהשבנו לו " מישראל " הציע לנו מיד רשימה ארוכה של אתרים הולמים לתיירות יהודיות מישראל שכמונו  וכשהודינו לו בנימוס וכבר חשבנו לוותר ולשוב אל המלון אמר   " ובבית הקברות היהודי כבר הייתן ? הוא נמצא פה קרוב " האמת היא שתיכננו לבקר בו ביום המחרת, כלומר ביומנו החמישי והאחרון בעיר ( טיסתנו חזרה לישראל יצאה בשעות הבוקר של היום הששי )  אבל נהג המונית היה חביב ביותר וחשבנו  " מה כבר יכול להיות ? נבקש שימתין לנו רגע , נעבור שם היום לביקור קצרצר ומחר נחזור לארוך יותר. "

השעה הייתה ארבע ושלושים כשירדנו מהמונית בפתח בית הקברות היהודי אוקופבה. משעות הפתיחה הרשומות על השער התבשרנו שבית הקברות עומד להיסגר בחמש . מעבר לגדר, עד להיכן שהעין משגת ,  עצים גבוהים ירוקי עלווה מסוככים על לוחות אבן אפרפרים מכוסים טחב ירוק קטיפתי . מצידו האחד של השער ראינו בית קטן  דמוי בקתת איכרים ומצידו השני , על שביל הכורכר שמעבר לסורגי הברזל , שועל  כחוש ובפיו נתח בשר מדמם. גבר ואישה שיצאו מפתח הבקתה סקרו אותנו במורת רוח  "יש פה איזה שועל..   "  אמרנו ,     " שועלה, " ענה הגבר ביבושת, "  שלנו , יש לה גורים ."

ומיד הוסיף " סוגרים פה בחמש. המזכיר יצא לרגע . תיכף ישוב "    בעודנו תוהות האם לחזור על עקבותינו הופיע המזכיר  , גבר צעיר ,כיפח , חבוש כובע מצחיה אפור, שבלי להישיר אלינו מבט סימן לנו להצטרף אליו. הוא  הוליך אותנו בצעד מהיר וענייני אל חדרו בעמקה של בקתת זוג שומרי הסף , התיישב אל שולחן כתיבה רעוע שעמד בפינה , הניח את כריות כפות ידיו בעמדת המתנה מול מקלדת המחשב המיושן  ועדיין בלי להעיף בנו מבט  אמר  :   " יש שֵם ? אולי תאריך פטירה? "

על הקיר מעל לראשו הרכון אל הצג היה תלוי צילום ממוסגר ( ראה מצגת ) של שלט הרחוב שבו גרנו , דני הילדים ואני , כשחזרנו ארצה מהולנד – ועידת קטוביץ . " ניסים ונפלאות כל המסע הזה, " חשבתי,      " נסים ופלאים!!  מה לשלט הזה ולבית הקברות ולאיש הזה הרכון כאן על מחשבו ? "   מובן ששאלתי אותו ורק אז הרים אלי את עיניו, הביט בי לראשונה בחיוך ואמר: " קיבלתי במתנה.  ממבקרים.  אני מקטוביצה, את מבינה ? "  בטח הבנתי –  שהרי נסים ונפלאות המסע הזה, נסים ונפלאות !

סבא משה פנחס שוויצר ,  נפטר ב 1919  – כך כתבה מניה דודתנו בפולנית מאחורי הצילום שלו שירשתי ממנה . איזה מזל שאני קוראת פולנית. בזריזות הקליד האיש את שמו ואת שנת פטירתו של סבא רבא שלנו ומיד זרחו פניו . כן, כן , הוא כאן הוא כאן, אמר , וגם אשתו כאן . יש לכן קרובים נוספים פה בבית הקברות  ?    דודתנו, אמרנו, פלה ריינדורף, נפטרה לפני פרוץ המלחמה  כך שגם היא כאן בוודאי.  ואכן במהירות נמצאה גם דודתנו בקרביו של המחשב של האיש המופלא ההוא . " לא תאמינו , אמר בהתלהבות , " שלוש מאות אלף קברים יש כאן בבית הקברות וכבר כמה שנים שאני ממפה ורושם אותם  אחד אחד במאגר . כבר  רשמתי מאה אלף עד היום אבל אילו באתן לפני חודשיים , למשל, לא הייתי יודע היכן נמצא קברה של דודתכן. רשמתי אותו רק לפני חודש "

הוא הציץ בשעון שמעליו – המחוג התקרב לחמש  ' ערב שבועות היום, אמר , מחר חג  ובית הקברות סגור כמובן, אבל אם תחזרו בששי בבוקר אלווה אתכן לקבריהם.'

 

 

מצגת זאת דורשת JavaScript.

איש חביב היה האיש ההוא . כשאמרנו לו שאנחנו טסות לארץ ביום ששי קם בחיפזון ממקומו ואמר:  'בואו איתי' .    וכך רצנו אחריו בערב שבועות  ( גוֹיוֹת שכמותנו –  צאצאותיו של רב סבנו העבדקן , רבי משה פנחס בר' מאיר צבי הלוי שווייצער,  נין ונכד להגאון בעל מאיר נתיבים​ ,  ​חוטר מגזע מהר"ש  ונצר משרשי הרמ"א , ככתוב על מצבתו , התהפך בלי ספק בקברו לשמע הבורות הנוראה של נינותיו ) וביקרנו בחלקת הגברים , שבה קבור היה רבסבנו  משה פנחס, ובחלקת הנשים  הנפרדת, כמנהג החרדים,  שבה נחה מנוחת עולמים בקברה סבתא רבתא שלנו : " אשה צנועה חשובה והישרה במעשי צדקה וחסד עשתה כל ימיה הדריכה בדרך הישר את בניה – מרת מרים לאה לאה, בר' יצחק, אשת ר' משה פנחס שווייצער – נפטרה בשנת תרס"ו ( 1906) , כחרוט על מצבתה . ורק את קברה של דודתנו לא הספקנו למצוא בשל  החשיכה שהחלה  לרדת וערב שבועות שהתקרב .

 

warszawa + 107

סבא רבא נפטר לפני מאה ושלוש שנים   – ב 18 לפברואר 1919 על פי הכתוב באתר בית הקברות שהועלה לאחרונה לרשת  http://cemetery.jewish.org.pl/id_108795/info

היום, לפני שמונה שנים , ב 22 בפברואר  2008 ,   נפטרה בתו פולה, אמא שלי , שאת עקבות צעדיה ניסיתי לגלות בעיר וורשה –  גן העדן האבוד שלה.

לזכרה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המשך – אמא שלי והאוניברסיטה על שם יוזף פילסוצקי

…אחרי שסיימנו את ענייננו במכון ההיסטורי היהודי יעצה לנו הארכיונאית החביבה לגשת אל הבניין ממול – רב קומות חדיש שנבנה על חורבותיו של בית הכנסת טלומצקה  –  ׳ שם, ׳ אמרה , ׳שוכנת המחלקה לגיניאולוגיה יהודית שלנו . יש לנו שם גם קולגות דוברי עברית ואולי יימצא לכם שם מידע נוסף ׳

http://www.jhi.pl/en/genealogy

ואכן, במשרד הקטן הגדוש בתיקיות וספרים  שבקומת הקרקע פגשנו את הקולגה שלה דובר העברית  –  מתן שפי מירושלים שמתגורר זה שנים אחדות  ביחד עם אשתו, אמנית עיצוב ישראלית , בוורשה

  •                            למתעניינים – אני מצרפת את כתובת הבלוג של מתן – וממליצה עליו בכל ליבי
  •                             https://mymotherstongue.wordpress.com/about/

 

אבל דווקא הפולנית שבפי , זו שהתביישתי בה כל ימי ילדותי , היא שהובילה אותי כמו החוט של אריאדנה במסע לגילוי אטלנטיס האבודה שלה.

' ומאיפה הפולנית הטובה של הגברת ? ׳ שאלה אותי אחת העמיתות הפולניות של מתן.   מאמא שלי . אמא שלי הטהרנית  לשפות, אמא שלי שהתרבות האירופית והפולנית,  על ספרותה ושירתה  והשפה הפולנית העשירה שלה הגדירו עבורה את זהותה  והיו האוצרות היחידים שיכלה להעניק לבתה היחידה, התעקשה  שאקרא את כל הספרים החשובים בעיניה ואדבר גם פולנית צחה למהדרין. אני, שטרחתי עד כמה שיכולתי להיראות ולהישמע צברית , התקוממתי ; היא דיברה אלי בפולנית ואני עניתי לה בעברית . כל זאת סיפרתי לחוקרת הפולניה ההיא וגם הוספתי, לשאלתה, שאמא שלי סיימה כאן בוורשה את הגימנסיה הקלסית של הגברת זקסובה ואחר כך, בשל הלטינית הטובה שלה, למדה משפטים באוניברסיטה על שם פילסוצקי ואת כרטיס הסטודנט שלה משם שמרה ונצרה עד יומה האחרון אף שלפולין סרבה תמיד לחזור.         ״ את יודעת?  ארכיון האוניברסיטה  נשתמר במלחמה ״ אמרה לי העמיתה בהתרגשות , ״  כדאי שתגשי לשם ואולי תמצאי משהו על אודותיה. ״   ומיד התקשרה למזכירות  האוניברסיטה כדי לשאול על  שעות הפתיחה.

 

במזכירות האוניברסיטה  שלחו אותנו אל הארכיון כללי ומשם נשלחנו הלאה, לארכיון הפקולטה למשפטים וכך עברנו בכל הקמפוס לאורכו ולרוחבו. בתקופת המלחמה סגרו הגרמנים את האוניברסיטה ועד 1944 שימשו בנייניה קסרקטין לצבא הגרמני. מאוחר יותר, בתגובה למרד וורשה, הפציצו הגרמנים את הקמפוס ו 60 אחוזים מבנייניו נהרסו. במסגרת השחזור הארכיטקטוני של העיר כולה,  שוחזרו גם כל המבנים החרבים באוניברסיטה  וכיום הם נראים בדיוק כפי שנראו בימיה של אמי. 

" פולה שוויצר ״ רשמתי בטופס החיפוש שקיבלתי מהארכיונאית. היא הקלידה בזריזות את השם שמסרתי לה וענתה בשלילה –   כבר פנינו ללכת כשלפתע קראה לנו לחזור – ״ אולי פסה ? יש לי פה פסה שווייצר , אמרה הארכיונאית , מה תאריך הלידה ? ״

בעלייה שלנו (״ בעלייה שלנו ״ , חחחח, אני  נשמעת באזניי כעת כמו הקרובים הזקנים שלנו, פעם ) החליפו את שמותינו הלועזיים בשמות עבריים , כדי שלא ייוותר בנו ולו שמץ מריחה של הגלות – כך  החליפו את שמי  ״אירנה פליסיה״  ( נולדתי חודשים אחדים אחרי שהסתיימה המלחמה וזה השם שבחרה  אמא שלי ופירושו :  שלום ביוונית – אירינה – ואושר בלטינית – פליסיה ) בשם העברי  ״ אירית ״ – שלמען האמת לא היה כל כך נורא . אבי בר המזל היה ונשאר יהודה  ואילו אמי  , ששמה בפי כל היה פולהת זכתה באולפן בשם ״פליאה״, שהיה שנוא עליה ביותר ובתעודת הזהות הייתה רשומה כ ״ פסיה ״,  שם שהיה שנוא עליה עוד יותר . הצעתי לה לא פעם לגשת למשרד הפנים ולהחליף אותו אבל היא סרבה ומעולם לא הבנתי מדוע.  שם , בארכיון האוניברסיטה, התברר כי פססה  היה בעצם שמה היהודי המקורי, השם  שניתן לה על ידי הוריה .

מרתפי הארכיון עמוסים וגדושים במסמכים ושעת הסגירה קרבה, לכן נקבעה לנו פגישה באחת עשרה בבוקר ביום המחרת.

פסה שווייצר אכן למדה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה של ורשה על שם יוזף פילסוצקי – תיק קרטון עב כרס המתין לנו בבוקר המחרת במשרדי הארכיון ובו מסמכים וצילומים מקוריים – רעננים ושמורים כביום שנוצרו כמו לא ראה העולם מאז תויקו בו לפני שמונים שנה תמורות נוראות  וטלטלות מחרידות  –  מלחמות שהשתוללו , משטרים שהתחלפו  , הרג , הרס, אבדן , חורבן..

 

Scan 12Scan 13

תעודת הבגרות של אמי

Scan 14

טופס  הבקשה להתקבל לפקולטה למשפטים  באוניברסיטה שאליו מצורפים

  1. תעודת בגרות מהגמנסיה של הגברת זקסובה 2. תעודת לידה ( שמורה גם היא בתיק ) 3. הצהרה להתנהגות טובה ( מוסרית בלשון ההצהרה ?! ) 4. פטור משרות צבאי ( במקרה שלה – הסעיף מחוק כמובן ) 5. חמש תמונות 6. אישורי תשלום ואישורי בדיקה רפואית
  2. קורות חיים –  כתובים בכתב ידה של אמי שלא השתנה מימי בחרותה והוא מוכר לי כל כך:                  ״ אני , בת לדת משה  , נולדתי בוורשה ב 2 במאי 1914 , התחלתי את לימודיי בבית * בשנתי השישית , ב 1923 התחלתי את לימודי בכיתה ד בבית הספר היסוד ב…. , שאותו סיימתי ב 1928 המשכתי את לימודי בגימנסיה של הגברת זקסובה בוורשה , שאותה סיימתי ב 1932 , לאחר קבלת תעודת הבגרות נרשמתי למכון ללימודי מסחר ובסיום לימודי עבדתי במשרה אדמיניסטרטיבית, אך אני עדיין מייחלת לפנות לתחום האהוב עלי ומשתוקקת להתקבל ללימודי המשפטים. ״       על החתום – פססה שווייצר                                                                                                                                                                                                                                           * סבי היה בעל מנסרה וחוכר יערות לצורך עסקי המנסרה שלו – וכך, על פי סיפוריהן של אמי ואחיותיה, הן חיו שנים לא מעטות עם הוריהן ביער , מכאן כנראה הלימודים שהתנהלו בבית.                                                                                                                                             אמא שלי סיפרה לי לא אחת שבשנים בהן למדה באוניברסיטה הצטוו הסטודנטים היהודיים לשבת בצדו השמאלי של אולם ההרצאות ולאות מחאה הם עמדו  – למעשה ספרה  לי זאת כאנקדוטה – איך פעם ניגשה אל המרצה לפני השיעור כדי לשאול משהו וכשפנתה ללכת לעברו השמאלי של האולם אמר לה הפרופסור: אבל העלמה שווייצר – את פונה לאזור הלא נכון (שווייצר אינו בהכרח שם יהודי )  והיא , זקפה קומה והשיבה : ״ לא, אדוני הפרופסור , זהו האזור הנכון בשבילי. ״                                                                                            Scan 15Scan 17

 

 

 

 

 

 

והיו שם בתיק גם תעודות הסטודנט מכל שנות לימודיה ורשימות הקורסים  בחתימת הפרופסורים השונים תעודת הלידה המקורית שלה וצילומי השקים שהפקידה והאישורים הרפואיים  ממרפאת האוניברסיטה , שהיה עליה להביא בכל שנה ולכל מסמך מצורפים גם צילומים מקוריים  בספייה חומה , בסגנון אותם הימים, שלא בלו ולא דהו או הצהיבו , כמו אלה שהיו שמורים באלבומים של אבי .

אחרי התלבטות קצרה החלטתי להסתפק בצילומים שהכינה עבורי פקידת הארכיון ולהשאיר את המסמכים המקוריים של אמא שלי בארכיון האוניברסיטה – שם מקומם ואם שרדו בדרך נס עד היום ישרדו שם בטח עוד מאה שנים נוספת, לפחות וכך תשאר גם אמא שלי לנצח נצחים באוניברסיטה האהובה שלה על שם יוזף פילסוצקי בוורשה.

ישבנו עוד זמן מה על הספסל שמחוץ לבניין הארכיון כדי להתאושש מההתרגשות שאחזה בנו. בחורה שמנמנה ובלונדינית , כחולת עינים ניגשה אלינו ושאלה על הגלריה האוניברסיטאית . החמסה המוזהבת שענדה על צווארה עוררה את סקרנותנו והתחלנו לגלגל  איתה שיחה . היא סיפרה שהיא לומדת ערבית, אבל גם יודעת קצת עברית מילדותה בבית הספר היהודי, שאחותה גרה בחיפה אבל היא נוסעת  בקיץ ללבנון ולכן לא תוכל לבקר אותה בישראל .

כששאלנו אותה לשמה השיבה –  פולה .        

איך לא?