אמא שלי

כשאספתי את חפציה אחרי שנפטרה לא מצאתי ביניהם את תעודת הסטודנט שלה. בשנותיה האחרונות היא נשאה אותה איתה לכל מקום; בימים הייתה מסתירה אותה בין דפי הספר שליווה אותה תמיד מכוחו של ההרגל, גם כשכבר הפסיקה לקרוא, ובלילות החביאה אותה במיטה מתחת לכרית .

מסמכים לאלפים בלו ואינם, הרים של נייר נגרסו בשן הזמן – ורק תעודת הסטודנט של אמא שלי מהאוניברסיטה של וורשה ע"ש יוזף פילסודסקי, שתוקפה כבר עמד לפוג ב 31 בינואר 1938 , נותרה בכל זאת תקפה וקיימת כדי להעיד על חייה האבודים של אמי .

והנה דווקא כעת, כשנשלמו פרקי חייה , כאילו בלעה אותה האדמה. חיפשתי אותה לשווא בכל מקום ובכל פינה אפשרית עד שלבסוף הבנתי שאמא שלי בוודאי לקחה אותה איתה גם לדרכה האחרונה – שכן איך תציג את עצמה בפני בוראה בלי המסמך המייצג  ביותר המעיד על זהותה?

בלילה שבו נפטר התבקשתי  להציג אותה במשרד בית החולים אבל לא הצלחתי למצוא אותה בשום מקום – לא בתיק העור הקטן שלו שהיה מכונה פּוׂרטפֶל בפיו וגם לא במגירת המסמכים שלו בבית, לא בחדרו במחלקה הסיעודית ולא במזכירות בית האבות. לבסוף ניאות בית החולים לאמת את זהות הנפטר באמצעות רישיון הנהיגה הישן שלו ואני ויתרתי על החיפושים. הוא בוודאי לקח אותה איתו, חשבתי, שכן איך יתייצב אבא שלי בשערי גן עדן בלי מסמך מזהה בכיסו? 

אבי הרי מעולם לא יצא מהבית בלי תעודת הזהות שלו

 ' ומה יהיה אם יבקשו ממני להזדהות ? ' היה אומר לי כשלגלגתי  עליו.

הרי כך בדיוק נעלמה גם תעודת הזהות של אבי .

' נו ומה יהיה ? , הייתי צוחקת, ' יאסרו אותך ? '

 ' תצחקי לך, תצחקי, ' היה עונה לי. '  למזלך  אין לך מושג מה זה להסתובב בעולם בלי תעודות.'.

למזלי. כן.

 Swajcer Pessaילידת 1919. מתגוררת בוורשה

במקור נכתב ילידת 1914 אבל אמא שלי עיגלה מאוחר יותר את הספרה 4 והפכה אותה ל-  9. היא בוודאי עשתה זאת כשגילתה שאחותה מניה, שהייתה תמיד מבוגרת ממנה בשלוש או ארבע שנים, הפכה לפתע לאחותה הצעירה.                    " והכל בגלל אבא, "  אמרה לי אמא שלי  " כשבאנו לארץ רציתי גם אני לשנות את שנת הלידה שלי אבל הוא לא נתן לי . הוא פחד "

( הפסקה קצרה להתנצלות

* אילו ידעה אמא שלי שאני כותבת ברגע זה את הדברים הללו ומגלה קבל עם וציבור את סודותיה הכמוסים היא הייתה כועסת עלי מאד – בצדק אולי . אלא שבאמת אין בכוונתי להציג אותה באופן מגחיך . אני עושה זאת באהבה רבה – כי האמת ? במובנים רבים גם בשנותיהן המבוגרות מאד – אמי נפטרה בשנתה 94 ומניה אחותה בשנתה ה97 , ויש שאמרו 8 – השתמרה בהן רוח הנעורים – בטח ובטח ביחסים ביניהן, בתחרות המצחיקה שביניהן, בהתנצחות הקבועה שלהן , בזכרונות שהעלו בלי הרף , בכל המניירות שלהן הן עדיין נשארו אותן נערות של פעם מרחוב נובוליפקי 54 שמעולם לא עזבו את בית הוריהן ועולמן מעולם לא חרב . )

ואולי מבהירה זאת טוב יותר הציטטה הזו מנורית זרחי הנפלאה –

" …יתכן שהנעורים שבי הם זיכרון הנעורים,

תלוי בעמדה שאנחנו מעניקים לזיכרון.

אבל יתכן שהם נותרו בגדר שמירת החומר,

מביניהם צף זמן נוסף – האין זמן ,

מימד שעולה מדי פעם להזכיר שלא כל האני הוא עֶבֶד הזמן . "

(מתוך : חידת הכפולים, 2017 הוצאת אפיק(

אמי ודודתי, לא נשאר להן אלא הזיכרון בלבד והן העניקו לו בהחלט עמדה מרכזית ביותר

תעודת הסטודנט שלה , שאותה נשאה מן הסתם בכל שנות בריחתה ונדודעה הייתה עבור אמא שלי אות ועדות יחידים לנעוריה שנגזלו ממנה.

והיא גם אהבה מאד את מראיה בצילום הזה,

את כל התצלומים שלה מהשנים שאחרי המלחמה,  היא תיעבה,  רבים מהם היא קרעה או גזרה מתוכם את דמותה . גם את אלה שהניחו פחות או יותר את דעתה היא ניסתה לפעמים לתקן ולרטש במו ידיה ובכל ההקדשות שכתבה על גבם הוסיפה התנצלות על הצילום הלא מוצלח,

אבל כשאני קוראת את ההקדשות שכתבה על גב התמונות הספורות שנשארו לה מחייה הקודמים- לפני קו השבר , לפני המפץ הגדול , לפני המלחמה – מתגלה לי אישה שונה לגמרי מזו שהכרתי כאימא שלי.

שנותיה המאושרות ביותר ואולי בעצם, שנות האושר היחידות שלה היו השנים בהן למדה בגימנסיה הפרטית של הגברת זקסובה, וארבע השנים בהן הייתה סטודנטית למשפטים באוניברסיטה של ורשה.  באחת הפעמים הבודדות שגיליתי עניין של ממש בחייה שאלתי אותה מדוע הפסיקה ללמוד בשנת הלימודים האחרונה שנותרה לה (זו הייתה מהפעמים האחרונות שליוויתי אותה לשגרירות הגרמנית כדי להוכיח שם שעודה בחיים לצורך קבלת קצבת אבדן השכלה ! ) היא השיבה שהחבר שלה אז שהיה אהבת חייה עבר לעיר אחרת  וליבה נשבר.  

אמא שלי אמרה לי  לא פעם שנישאה לאבי " רק כי הוא רצה. הוא התעקש ואבא שלי אהב אותו."  שנאתי את ההצהרות האלה שלה וכעסתי עליה מאד כשאמרה זאת. חשבתי גם שהיה לה מזל שכך קרה – שהרי  החבר ההוא שלה לא השכיל לברוח מפולין לרוסיה ולכן נשאר שם לנצח, בעולם של  "לפני המלחמה "

לצערי אינני יודעת מה היה שמו של אהוב ליבה של אמי ואינני יודעת אפילו אם היה יהודי – אם כי סביר להניח שהיה כי אלמלא כן כבר הייתי שומעת על כך מפיה של קרובת משפחה כזו או אחרת.

אבל ארבע שנים אחרי מותה של אמא , שמעתי סיפור חדש ומעורר תמיהה – שגם הוא הגיע לאוזני מפיהם של המתים .

אחרי האזכרה של ג. , חברת ילדותי שנפטרה , ביקשה ממני אחותה טרמפ העירה . הסכמתי כמובן אבל אמרתי לה שאני רוצה לעבור קודם לבקר את הורי ודודתי הטמונים זה לצד זה באותו בית קברות. כשהיינו בדרכנו חזרה אל המכונית היא עצרה פתאום , תלתה בי את המבט החרד המוכר שלה ואמרה  לי בקול מהוסס– תראי אירית, אני רוצה לספר לך משהו שג. סיפרה לי… משהו בקשר להורייך ' ומיד השתתקה בבהלה. סקרנית וקצת מודאגת עודדתי אותה להמשיך   ' אני לא יודעת אם כדאי. אני מקווה שלא תיקחי ללב. עד עכשיו לא סיפרתי לך אבל כעת ,כשהבנתי שהם כולם כבר מתים , אולי בכל זאת אפשר. ' הרגעתי אותה והבטחתי שאשא בגבורה כל סוד משפחתי שיתגלה לי , נורא ככל שיהיה.. מה כבר יכלה ג. לספר לה על אודות הורי ? חשבתי .

' אמא שלך אמרה פעם לג. שהיא בכלל לא רצתה להתחתן עם אבא שלך. היה לה חבר אחר שהיא אהבה מאד אבל אבא שלה התנגד לקשר שלה איתו ושכנע אותה להיפרד ממנו. אבא שלך עבד אצלו והוא אהב את אמא שלך , כך שאביה הציע לה להתחתן איתו. היא הסכימה מפני שכיבדה מאד את אביה והם נישאו. אבל חודשיים אחרי החתונה , כשהגרמנים נכנסו לוורשה סבא שלך הבריח את אביך לאזור הרוסי ואימא שלך ברחה אל החבר שלה. אבל כשהמצב החמיר והסכנה גברה אבא שלך חזר לוורשה לקחת אותה ושכנע  אותה לברוח איתו לרוסיה. '

הסיפור הזה שימח אותי משום מה. היה בו משהו שהמתיק מעט את חייה המוחמצים של אמי. זיכרון קצר של אושר שיכלה להתרפק עליו – סיפור אהבה רומנטי בנוסח ' קזבלנקה' שניות ספורות  לפני החורבן,  

בארץ  ניסתה אמא שלי לאסוף את שברי חייה ולהשלים את לימודיה אבל השפה עברית, ובעיקר מאמריו של אחד-העם ופרקי התלמוד שנאלצה ללמוד שברו את רוחה . אני זוכרת שנסיתי לעזור לה, אבל אולי גם לא, אולי הזיכרון הזה מקורו בתחושת האשמה הותיקה והמוכרת המהולה בכל זכרונותי מאמא שלי .

שערי האוניברסיטה של וורשה על שם פילסוצקי, משמאל – מעבר לעצים – הפקולטה למשפטים

התחלות חדשות

קודם לכל וידוי קטן :

אני מלכת ההתחלות החדשות . בכל פעם מפסיקה – נעלמת לשנה ולפתע , אאוט אוף דה בלו נתקפת רצון להתחיל מחדש .

זו אני – ולא נראה לי שאשתנה אי פעם. לכן לא נותר לי אלא לקבל את הדברים כפי שהם , לא להתאבל על החסר בי ופשוט לשמוח בקיים

ממסתרי הארכיון האגדי

או: מסע במכונת הזמן שהשאיר לי אבי

אמא שלי

בין המסמכים שבארכיון הותיק של אבי גיליתי מכתב כתוב פולנית שנשלח אל אמא שלי מוורשה ב 7 לאוגוסט 1958

גב׳ פולה היקרה !

מכתבה של גבירתי שימח אותי מאד. אני מתנצל שלא עלה בידי לענות עליו מיד…….( קטע שאינני מצליחה לפענח ) … אני זוכר היטב את שתי העלמות לבית שווייצר. לא פעם תהיתי מה עלה בגורלכן ושמעתי שאתן בישראל אבל עד לרגע זה לא ידעתי את כתובתכן. ברצוני לבקש מכן טובה , במידה והדבר אפשרי, לספר לי איך שרדתן את שנות הכיבוש הגרמני ואיך הצלחתן להתגלגל לפלסטינה

מפעם לפעם צפה ועלתה בזכרוני דמותה הדקה והנעימה של העלמה פולה. היית רגישה ביותר , גבירתי. ואינני יודע אם שאר המורים אכן הבחינו בכך. אבל החשוב ביותר היו התשובות ההגיוניות להפליא שלך וזאת אני מעריך ביותר אצל תלמידים. הצטערתי מאד כשמשום מה איבדנו קשר זה עם זו. הייתי רוצה מאד לדעת האם עדיין נשארה גבירתי כפי שהייתה אז ?

אני גם זוכר כיצד ישבנו יחד עם העלמה רוז'יה בהצגה בבית הספר וניהלנו שיחה רצינית ביותר. במהלך השיחה עישנה העלמה רוז'יה סיגריה . אני מאמין שהיא בוודאי נגמלה כבר מההרגל המזיק הזה.

אני רוצה להאמין , גבירתי, שחיי המשפחה מהווים עבורך מקור לסיפוק ושמחה. זהו עניין חשוב ביותר.

למרבה הצער, לא את כל חברותייך שאת שמן הזכרת אני זוכר באותה בהירות . יסלחו נא לי הבנות היקרות על כך. האם כולן מתגוררות בסביבות תל אביב ? ( פנינגשטיין, שפירא, איינהורן, פלינט, לוטרינגר ) ? פנינגשטיין . היא זכורה לי כאחת המדקלמות הטובות ביותר והייתה בעלת כשרון יוצא דופן למשחק . אלא שהחיים בוודאי לא זימנו לה אפשרות לפתח אותו. פלינטובנה , עלמה רצינית מאד שגילתה איזו פנטיות לאומנית חריפה ביותר ועד כמה שזכור לי הצטרפה לאיזו קולוניה יהודית בפולין שבה הילדים לא דיברו כלל בשפה הפולנית אלא בעברית בלבד. ילדים תמימים , קרבן על מזבח הניסיונות.

פלינטובנה עצמה כבר תיקנה בוודאי את דיעותיה אלה .

אשמח מאד אם התלמידות האחרות יכתבו לי אף הן וישלחו לי כמובן גם את תצלומיהן.

טוב מאד שגוטה אלפרן חוזרת לעצמה . היא סבלה מאד מהאסון שארע לה . האם גבירתי מתראה איתה לעיתים תכופות? לאחרונה קיבלתי מכתב מברונה אהרונוביץ ( גרוסמן ) מהר הכרמל – חיפה. רחוב אילנות 1 . הפתעה מוחלטת, שהשרתה עלי תחושה של קרבה.

אני מקווה גבירתי שמעתה נמשיך במידת האפשר בהתכתבות גם אם לא תכופה מאד אך לפחות קבועה ,

דרשי בבקשה בשמי בשלומן של כל החברות ובני משפחתן, חבקי בבקשה ממני את אירית ומסרי דרישת שלום לבבית לבעלך.

תשובה ארוכה תתקבל בברכה

ברכות לבביות

מריאן לובצקי

מריאן לובצקי, כך גיליתי , היה המורה לפולנית של אמא שלי בגמנסיה האהובה שלה ע"ש זקסובה שברחוב מיודובה בוורשה . מצאתי את שמו ברשימת המורים שלימדו בגימנסיה – באתר מוזיאון ההיסטוריה של יהודי פולין

להלן הלינק

https://sztetl.org.pl/en/towns/w/18-warsaw/102-education-and-culture/138874-gimnazjum-i-liceum-perly-zaksowej-w-warszawie

והנה הם צילומי סוף השנה – צוות המורים , אמי ובנות כיתתה

מצאתי אותן בארכיון של אבי ואין לי מושג איך הגיעו לידה של אמא שלי. הרי לא לקחה איתה דווקא אותן כשברחו שניהם מוורשה והתגלגלו איתן בדרכים בכל שנות המלחמה מסיביר ועד אוזבקיסטן ובחזרה לוורשה ומשם לצרפת ואחר כך לישראל? אבל אין ספק שהיו מאד יקרות לליבה – כי בתשובה לשאלתו של המורה לספרות פולנית לובצקי – לא, אמא שלי לא נשארה כפי שהייתה בשנותיה בגמנסיה. העצב הצער והאבדן כיסו והעלימו לחלוטין את העלמה העדינה ,הנעימה , החקרנית , המוכשרת והמאושרת שהייתה אז, לפני המבול, לפני הזוועה , לפני חורבן עולמה

המשך – אמא שלי והאוניברסיטה על שם יוזף פילסוצקי

…אחרי שסיימנו את ענייננו במכון ההיסטורי היהודי יעצה לנו הארכיונאית החביבה לגשת אל הבניין ממול – רב קומות חדיש שנבנה על חורבותיו של בית הכנסת טלומצקה  –  ׳ שם, ׳ אמרה , ׳שוכנת המחלקה לגיניאולוגיה יהודית שלנו . יש לנו שם גם קולגות דוברי עברית ואולי יימצא לכם שם מידע נוסף ׳

http://www.jhi.pl/en/genealogy

ואכן, במשרד הקטן הגדוש בתיקיות וספרים  שבקומת הקרקע פגשנו את הקולגה שלה דובר העברית  –  מתן שפי מירושלים שמתגורר זה שנים אחדות  ביחד עם אשתו, אמנית עיצוב ישראלית , בוורשה

  •                            למתעניינים – אני מצרפת את כתובת הבלוג של מתן – וממליצה עליו בכל ליבי
  •                             https://mymotherstongue.wordpress.com/about/

 

אבל דווקא הפולנית שבפי , זו שהתביישתי בה כל ימי ילדותי , היא שהובילה אותי כמו החוט של אריאדנה במסע לגילוי אטלנטיס האבודה שלה.

' ומאיפה הפולנית הטובה של הגברת ? ׳ שאלה אותי אחת העמיתות הפולניות של מתן.   מאמא שלי . אמא שלי הטהרנית  לשפות, אמא שלי שהתרבות האירופית והפולנית,  על ספרותה ושירתה  והשפה הפולנית העשירה שלה הגדירו עבורה את זהותה  והיו האוצרות היחידים שיכלה להעניק לבתה היחידה, התעקשה  שאקרא את כל הספרים החשובים בעיניה ואדבר גם פולנית צחה למהדרין. אני, שטרחתי עד כמה שיכולתי להיראות ולהישמע צברית , התקוממתי ; היא דיברה אלי בפולנית ואני עניתי לה בעברית . כל זאת סיפרתי לחוקרת הפולניה ההיא וגם הוספתי, לשאלתה, שאמא שלי סיימה כאן בוורשה את הגימנסיה הקלסית של הגברת זקסובה ואחר כך, בשל הלטינית הטובה שלה, למדה משפטים באוניברסיטה על שם פילסוצקי ואת כרטיס הסטודנט שלה משם שמרה ונצרה עד יומה האחרון אף שלפולין סרבה תמיד לחזור.         ״ את יודעת?  ארכיון האוניברסיטה  נשתמר במלחמה ״ אמרה לי העמיתה בהתרגשות , ״  כדאי שתגשי לשם ואולי תמצאי משהו על אודותיה. ״   ומיד התקשרה למזכירות  האוניברסיטה כדי לשאול על  שעות הפתיחה.

 

במזכירות האוניברסיטה  שלחו אותנו אל הארכיון כללי ומשם נשלחנו הלאה, לארכיון הפקולטה למשפטים וכך עברנו בכל הקמפוס לאורכו ולרוחבו. בתקופת המלחמה סגרו הגרמנים את האוניברסיטה ועד 1944 שימשו בנייניה קסרקטין לצבא הגרמני. מאוחר יותר, בתגובה למרד וורשה, הפציצו הגרמנים את הקמפוס ו 60 אחוזים מבנייניו נהרסו. במסגרת השחזור הארכיטקטוני של העיר כולה,  שוחזרו גם כל המבנים החרבים באוניברסיטה  וכיום הם נראים בדיוק כפי שנראו בימיה של אמי. 

" פולה שוויצר ״ רשמתי בטופס החיפוש שקיבלתי מהארכיונאית. היא הקלידה בזריזות את השם שמסרתי לה וענתה בשלילה –   כבר פנינו ללכת כשלפתע קראה לנו לחזור – ״ אולי פסה ? יש לי פה פסה שווייצר , אמרה הארכיונאית , מה תאריך הלידה ? ״

בעלייה שלנו (״ בעלייה שלנו ״ , חחחח, אני  נשמעת באזניי כעת כמו הקרובים הזקנים שלנו, פעם ) החליפו את שמותינו הלועזיים בשמות עבריים , כדי שלא ייוותר בנו ולו שמץ מריחה של הגלות – כך  החליפו את שמי  ״אירנה פליסיה״  ( נולדתי חודשים אחדים אחרי שהסתיימה המלחמה וזה השם שבחרה  אמא שלי ופירושו :  שלום ביוונית – אירינה – ואושר בלטינית – פליסיה ) בשם העברי  ״ אירית ״ – שלמען האמת לא היה כל כך נורא . אבי בר המזל היה ונשאר יהודה  ואילו אמי  , ששמה בפי כל היה פולהת זכתה באולפן בשם ״פליאה״, שהיה שנוא עליה ביותר ובתעודת הזהות הייתה רשומה כ ״ פסיה ״,  שם שהיה שנוא עליה עוד יותר . הצעתי לה לא פעם לגשת למשרד הפנים ולהחליף אותו אבל היא סרבה ומעולם לא הבנתי מדוע.  שם , בארכיון האוניברסיטה, התברר כי פססה  היה בעצם שמה היהודי המקורי, השם  שניתן לה על ידי הוריה .

מרתפי הארכיון עמוסים וגדושים במסמכים ושעת הסגירה קרבה, לכן נקבעה לנו פגישה באחת עשרה בבוקר ביום המחרת.

פסה שווייצר אכן למדה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה של ורשה על שם יוזף פילסוצקי – תיק קרטון עב כרס המתין לנו בבוקר המחרת במשרדי הארכיון ובו מסמכים וצילומים מקוריים – רעננים ושמורים כביום שנוצרו כמו לא ראה העולם מאז תויקו בו לפני שמונים שנה תמורות נוראות  וטלטלות מחרידות  –  מלחמות שהשתוללו , משטרים שהתחלפו  , הרג , הרס, אבדן , חורבן..

 

Scan 12Scan 13

תעודת הבגרות של אמי

Scan 14

טופס  הבקשה להתקבל לפקולטה למשפטים  באוניברסיטה שאליו מצורפים

  1. תעודת בגרות מהגמנסיה של הגברת זקסובה 2. תעודת לידה ( שמורה גם היא בתיק ) 3. הצהרה להתנהגות טובה ( מוסרית בלשון ההצהרה ?! ) 4. פטור משרות צבאי ( במקרה שלה – הסעיף מחוק כמובן ) 5. חמש תמונות 6. אישורי תשלום ואישורי בדיקה רפואית
  2. קורות חיים –  כתובים בכתב ידה של אמי שלא השתנה מימי בחרותה והוא מוכר לי כל כך:                  ״ אני , בת לדת משה  , נולדתי בוורשה ב 2 במאי 1914 , התחלתי את לימודיי בבית * בשנתי השישית , ב 1923 התחלתי את לימודי בכיתה ד בבית הספר היסוד ב…. , שאותו סיימתי ב 1928 המשכתי את לימודי בגימנסיה של הגברת זקסובה בוורשה , שאותה סיימתי ב 1932 , לאחר קבלת תעודת הבגרות נרשמתי למכון ללימודי מסחר ובסיום לימודי עבדתי במשרה אדמיניסטרטיבית, אך אני עדיין מייחלת לפנות לתחום האהוב עלי ומשתוקקת להתקבל ללימודי המשפטים. ״       על החתום – פססה שווייצר                                                                                                                                                                                                                                           * סבי היה בעל מנסרה וחוכר יערות לצורך עסקי המנסרה שלו – וכך, על פי סיפוריהן של אמי ואחיותיה, הן חיו שנים לא מעטות עם הוריהן ביער , מכאן כנראה הלימודים שהתנהלו בבית.                                                                                                                                             אמא שלי סיפרה לי לא אחת שבשנים בהן למדה באוניברסיטה הצטוו הסטודנטים היהודיים לשבת בצדו השמאלי של אולם ההרצאות ולאות מחאה הם עמדו  – למעשה ספרה  לי זאת כאנקדוטה – איך פעם ניגשה אל המרצה לפני השיעור כדי לשאול משהו וכשפנתה ללכת לעברו השמאלי של האולם אמר לה הפרופסור: אבל העלמה שווייצר – את פונה לאזור הלא נכון (שווייצר אינו בהכרח שם יהודי )  והיא , זקפה קומה והשיבה : ״ לא, אדוני הפרופסור , זהו האזור הנכון בשבילי. ״                                                                                            Scan 15Scan 17

 

 

 

 

 

 

והיו שם בתיק גם תעודות הסטודנט מכל שנות לימודיה ורשימות הקורסים  בחתימת הפרופסורים השונים תעודת הלידה המקורית שלה וצילומי השקים שהפקידה והאישורים הרפואיים  ממרפאת האוניברסיטה , שהיה עליה להביא בכל שנה ולכל מסמך מצורפים גם צילומים מקוריים  בספייה חומה , בסגנון אותם הימים, שלא בלו ולא דהו או הצהיבו , כמו אלה שהיו שמורים באלבומים של אבי .

אחרי התלבטות קצרה החלטתי להסתפק בצילומים שהכינה עבורי פקידת הארכיון ולהשאיר את המסמכים המקוריים של אמא שלי בארכיון האוניברסיטה – שם מקומם ואם שרדו בדרך נס עד היום ישרדו שם בטח עוד מאה שנים נוספת, לפחות וכך תשאר גם אמא שלי לנצח נצחים באוניברסיטה האהובה שלה על שם יוזף פילסוצקי בוורשה.

ישבנו עוד זמן מה על הספסל שמחוץ לבניין הארכיון כדי להתאושש מההתרגשות שאחזה בנו. בחורה שמנמנה ובלונדינית , כחולת עינים ניגשה אלינו ושאלה על הגלריה האוניברסיטאית . החמסה המוזהבת שענדה על צווארה עוררה את סקרנותנו והתחלנו לגלגל  איתה שיחה . היא סיפרה שהיא לומדת ערבית, אבל גם יודעת קצת עברית מילדותה בבית הספר היהודי, שאחותה גרה בחיפה אבל היא נוסעת  בקיץ ללבנון ולכן לא תוכל לבקר אותה בישראל .

כששאלנו אותה לשמה השיבה –  פולה .        

איך לא? 

 

 

שרשים וקברים 8 אמא שלי – והאוניברסיטה על שם יוזף פּילסוצקי

scan0012 (2)

כשאספתי את חפציה אחרי שנפטרה, לא מצאתי ביניהם את תעודת הסטודנט שלה.

בשנותיה האחרונות היא נשאה אותה איתה לכל מקום; בימים הייתה מסתירה אותה בין דפי הספר, שליווה אותה תמיד מכוחו של ההרגל, גם כשכבר הפסיקה לקרוא ובלילות הייתה מניחה אותה מתחת לכר במיטה.

מסמכים לאלפים בלו ואינם הרים של נייר נגרסו בשן הזמן – ורק תעודת הסטודנט של אמא שלי מהאוניברסיטה ע"ש יוזף פּילסודסקי בוורשה,  שתוקפה כבר עמד לפוג ב31 בינואר 1938, נותרה בכל זאת שרירה וקיימת  כדי להעיד על חייה האבודים של אמי .

והנה, דווקא כעת, כשנשלמו פרקי חייה של אמי , כאילו בלעה אותה האדמה. חיפשתי אחריה לשווא  בכל פינה אפשרית ולבסוף הבנתי שאמא שלי  לקחה אותה איתה גם לדרכה האחרונה – וכי איך תציג את עצמה בפני בוראה בלי המסמך החשוב המעיד על זהותה ?

שהרי כך בדיוק נעלמה שבועיים קודם לכן גם תעודת הזהות של אבי . בלילה שבו נפטר התבקשתי  להציג אותה במשרד בית החולים אבל לא הצלחתי למצוא אותה בשום מקום – לא בנרתיק העור הקטן שלו , הפּוֹרטפֶל, כפי שקרא לו אבא שלי , ולא במגירת המסמכים המסודרת להפליא בבית, לא בחדרו במחלקה הסיעודית ולא במזכירות בית האבות. לבסוף ניאות בית החולים לאמת את זהות הנפטר באמצעות רישיון הנהיגה הישן שלו ואני ויתרתי על החיפושים. הוא בטח לקח אותה איתו, חשבתי,  שכן איך יתייצב אבא שלי בשערי גן העדן בלי המסמך המזהה בכיסו ?  אבי הרי מעולם לא יצא מהבית בלי תעודת הזהות שלו

' ומה יהיה אם יבקשו ממני להזדהות ? ' היה אומר לי כשלגלגתי  עליו בשל כך.

' נו באמת,  מה יהיה ? , הייתי צוחקת, ' יאסרו אותך ? '

' תצחקי לך,תצחקי , ' היה עונה לי. ' למזלך אין לך מושג מה זה להסתובב בעולם בלי תעודות.'.

למזלי. אכן.

יש אומרים שכאשר אדם מת מיטלטלת נשמתו שבעה ימים תמימים הלוך וחזור בין ביתו לבין קברו ומבכה את גופה ורק אז היא עולה אל בוראה.

ואכן , כשתמו ימי השבעה על אבי מצאתי את תעודת הזהות שלו מונחת כתמיד במגירת שולחן הכתיבה שלו כאילו מעולם לא נעלמה.  ובתום ימי השבעה על אמא שלי התגלתה פתאום תעודת הסטודנט האבודה שלה חבויה בכיס סודר האנגורה השחור שבו כיסיתי את גופה בבית החולים, לפני שנפטרה.

 

 

 

a4f76762-5fef-44db-8968-3bdf2827fcd0

זו תעודת הזהות הפולנית של אבי , אותה קיבל ב 1930, כשהיה בן תשע עשרה. המקצוע הרשום בה : אצל ההורים          הוא נשא אותה בכיסו בכל נדודיו ושמר עליה מכל משמר  –  כשיצא ללמוד בוורשה וכשברח עם אמי בפרוץ המלחמה לחלק הרוסי של פולין ואחר כך כשנשלח למחנה העבודה בסיביר וכששוחרר והתגלגל לאוזבקיסטן ושוב, כשחזר לפולין ומשם  כשהמשיך עם משפחתו, קרי – אמא שלי ואני, לצרפת, ומשם  לישראל –  ועד היום היא שמורה היטב, כחדשה ונתונה באותה מעטפת פלסטיק מקורית שרצועת בד תפורה לה בשוליה.

כשאני חושבת כמה תעודות ומסמכים איבדתי אני במהלך שנותיי  אני מצטמררת ומקווה בכל ליבי שאבא שלי, ממקומו בשמיים , סולח לי על חטאי –  בדיוק כפי שסלח לי תמיד בילדותי על הבלגן הנוראי במגירות שלי בשולחן הכתיבה המשותף שלנו , ועל כל המפתחות שאיבדתי והמחברות שאת שוליהן המרוטים ניסה תמיד להחליק ועל השעות הארוכות שביזבזתי מדי יום , ועד היום אני מבזבזת, בחיפושים אחר חפצי הנעלמים מאליהם – "אני לא מבין אותך אירית ,"  היה אומר לי,  " שימי פשוט כל דבר במקום "  ולא הבין עד כמה לא פשוט לי לשים כל דבר במקום , אבל סלח לי , תמיד סלח לי – בשל האהבה ובשל מזגו הנפלא.

 

ורשה חרבה בתקופת מלחמה ועימה חרבו ונעלמו ארכיוני העיר השונים . לתומי חשבתי שמן הסתם חרב ונעלם גם ארכיון האוניברסיטה….    המשך יבוא

 

 

 

 

 

 

המשך – הבית ברחוב נובוליפקי

בהצטלבות הרחובות יאנה פאבלה ונובוליפקי – מאשר שלט בולט לעין כי הרחוב שאת שמו שמעתי כל ימי ילדותי ורגלי מעולם לא דרכו בו אכן קיים. בנייני המגורים שלאורכו זהים,  קומוניסטיים –  חזיתות מטוייחות בורוד אפרפר מתקלף , אינם דומים כלל לבתים בצילום מלפני המלחמה שגיליתי באינטרנט.  כמוהם גם הבניין הצמוד  לכנסיה, שמספרו כעת הוא נובוליפקי 20.

 

20unnamed

על המדרכה שלצידו קראנו קדיש מסידור התפילה הקטן של אבי שהבאתי איתי לוורשה, שהרי כך שמענו תמיד מפיהן של אמא שלי ואחיותיה  – קיר בית הוריהן נשק לקיר בית הכומר הצמוד לכנסיה

תמונה 2 (1)

מאוחר יותר גילינו בספר עב כרס על תולדות הגטו מפה שמצוינים בה מספרי הבתים כפי שהיו בעבר, לפני המלחמה. הבניינים המעטים ששרדו מסומנים בסגול ובהם כמובן הכנסיה, במספר 50 , לצידה בית הכומר במספר 52  ומכאן שבסמוך לו עמד פעם בית מס. 54 . על אותה קרקע עצמה שעליה עמדנו כשאמרנו קדיש!

warszawa + 049

שרשים וקברים 7 הבית ברחוב נובוליפקי

ורשה – נובוליפקי  54.

זו הייתה כתובת בית הוריהן של אמא שלי ואחיותיה. שם גרו עד שבגרו ונישאו. כך היא מופיעה בדפים המצולמים של ספר הטלפון של ורשה משנת 1934 ורשימת בעלי חשבונות השייקים בבנק הדואר משנת 1936 , שהביאה איתה שלומית מביקורה הראשון בעיר .

Szwajcer Mendel Nowolipki 54  –  tel 26538

שוויצרים נוספים  רשומים בדפים האלה , שוויצר יוינה ושוייצר בלה שוייצר אברם ושוייצר יקוב, שוויצר יז'י ושוייצר יוזף – האם מישהו מהם  קרוב משפחה?

מן המעט שסיפרה לי אימא שלי ידעתי שקיר ביתם נשק לקיר בית הקהילה ובית הספר הצמודים לכנסייה וכשהצמידה את אזנה אל הקיר בחדר השינה שלה יכלה לשמוע את נערי המקהלה שרים. ומניה אחותה  סיפרה שהייתה מסתתרת בגן הגדול שמאחורי הכנסיה כשרצתה להתבודד ולהתרחק מאחיותיה הטורדניות.

ואכן את הצילום הזה של הרחוב מ 1935 מצאתי  בויקיפידיה  בערך המוקדש לרחוב נובוליפקי בורשה , אחד מרחובותיה המוכרים  של העיר בשל כנסיית סנטה אוגוסטינה  השוכנת בו,

1024px-Ulica_Nowolipki_1935

וכך כתוב מתחת לצילום

Od lewej: kamienica nr 54 i 52, zieleń przed kościołem pw św. Augustyna

 משמאל – בית מס. 54 ובית מס. 52 , הצמחיה  בחזית הכנסיה סנטה אוגוסטינה

( אם אגדיל את הצילום, אולי יהיה אפשר לזהות את אחת האחיות לבית שוויצר בין הנערות המהלכות שם על המדרכה ? )

מכל הבניינים באזור הגטו נותרה רק היא על תילה, כנסיית אוגוסטינה הקדושה . ניצולה יחידה מההפגזות והחורבן, מתנשאת כמגדלור ענקי  באוקינוס החורבות שמסביב כדי להתוות גם לנו את הדרך  בבוא העת ,שנים רבות אחר כך,  ולסמן עבורנו את ריבוע הקרקע המדוייק שעליו עמד ביתם של הורי אמי ואחיותיה.

Augustyn

במלחמה נמצאה הכנסיה בתחומו של  של הגטו ובאין מבקרים נסגרה. ראש הכנסיה , האב פרנצ'ישק  גמקארק, והכומר ליאון וייצקוביץ נשארו לגור במקום. הראשון נורה בפתחה למוות ב 1943  ואילו השני נשלח ב 1942 למחנה גרוס- רוזן בעוון סיוע ליהודים ומת במחנה באוגוסט 1944. כך כתוב באנגלית ובפולנית בערך המוקדש לכנסייה בויקיפדיה.  בעברית אינני מוצאת על כך דבר.

לא פנינו מיד לרחוב נובוליפקי.

לפגישה שכזו יש להגיע לאט לאט ובהדרגה ; להתקדם  צעד אחר צעד בזהירות מרובה , על קצות הבהונות , מהקל יותר אל הכבד ממנו – מבית הכנסת נוז'יק אל הסמטאות והדוכנים הקטנים שמסביב להאלה מירובסקה,  השוק המקורה  שבו, לדבריה של שלומית, היה לאחת מקרובות משפחתנו דוכן של בדים. כך סיפרה לה אמא שלה,  שלמדה בצעירותה באורט והייתה תופרת מופלאה ומשום כך בוודאי זכרה והזכירה את הדודה ההיא בעלת הדוכן.

אמא שלי  דיברה בעיקר על  הגמנסיה שבה למדה ועל חברותיה לכיתה ועל השירים ומשחקי המילים שהיו מחברות זו לזו , אבל מעולם לא שמעתי מפיה דבר על אודות קרובי משפחה כלשהם, דודים או  דודות או בני דודות ואף לא על עניינים של יומיום. לפעמים הייתה  מציינת את אהבתו  הגדולה של אביה לאמא שלה  או נזכרת בסיפורי שלום עליכם באידיש שהיה נוהג לקרוא באוזניהן בארוחת הערב של ליל שבת   ובסוכנת הבית הנוצריה שהייתה מזדרזת מיד לשפות את הקומקום כשאביה היה רומז לה ואומר : "אח, אלמלא היה היום  שבת הייתי בחפץ לב שותה כוס תה  "       אנקדוטות ספורות , לא יותר. אני לא שאלתי ואמי לא סיפרה. אולי מפני שדי היה לה בשתי אחיותיה כדי להעלות איתן באוב את עולמן שחרב ונעלם וכאילו לא היה.

התנהלנו אם כן לאיטנו  עקב בצד אגודל אל ההאלה  מירובסקה, שגם היום מרובים בה דוכני הבדים, וממנה פנינו אל התיאטרון האידי כדי לקנות כרטיסים להצגה שהועלתה בו באותו ערב –  "אל נקמות " של שלום אש.

במבואת הכניסה לתיאטרון אווירה של פעם,  לפני …   וברחוב הסמוך לו , על הקיר , שורות באידיש מ׳הקטר ׳ של יוליאן טובים מלוות באיורים  חביבים

warszawa + 016
warszawa + 011

 אמא שלי הייתה מקריאה לי אותו בפולנית כשהייתי ילדה ואני יודעת עדיין לדקלם  את הבית הראשון שלו בפולנית.

כעת אני מקריאה אותו לנכדי בעברית . יוליאן טובים ומריה קונופניצקה ויאנוש קורצ'אק וקורנל מקושינסקי והנריק שיינקביץ – זה חלק קטן מרשימת סופרי החובה שקיבלתי מאמא שלי בילדותי והפקדתי  בידיו של הייקה הזקן שהיה מגיע לשכונת העולים בכפר סבא , חצרות הדר ב'  , עם קרון הספרייה הקטן  שלו  – ארגז עשוי לוחות אבץ  רתום  לחמור אפור סבלני . בשל ברית חובבי הספרות הטובה שכרת עם אמי הוא היה מרשה לי להחליף יותר משני ספרים בפעם אחת – זכות יתר אדירה ומצילת חיים באותם הימים לילדה יחידה להרבה מבוגרים עצובים.

בעודי כותבת שורות אלה מתברר לי שגם ברגע זה  אני מנסה לעכב ולדחות עד כמה שאפשר את הפגישה עם רחוב נוביליפקי  –    שדות האליסיום בהאדס של אמא שלי   וה׳עיר האסורה'  מבחינתי,

לכן אעצור כאן כעת ואמשיך בדרכנו לשם בפוסט הבא