כשאספתי את חפציה אחרי שנפטרה לא מצאתי ביניהם את תעודת הסטודנט שלה. בשנותיה האחרונות היא נשאה אותה איתה לכל מקום; בימים הייתה מסתירה אותה בין דפי הספר שליווה אותה תמיד מכוחו של ההרגל, גם כשכבר הפסיקה לקרוא, ובלילות החביאה אותה במיטה מתחת לכרית .

מסמכים לאלפים בלו ואינם, הרים של נייר נגרסו בשן הזמן – ורק תעודת הסטודנט של אמא שלי מהאוניברסיטה של וורשה ע"ש יוזף פילסודסקי, שתוקפה כבר עמד לפוג ב 31 בינואר 1938 , נותרה בכל זאת תקפה וקיימת כדי להעיד על חייה האבודים של אמי .

והנה דווקא כעת, כשנשלמו פרקי חייה , כאילו בלעה אותה האדמה. חיפשתי אותה לשווא בכל מקום ובכל פינה אפשרית עד שלבסוף הבנתי שאמא שלי בוודאי לקחה אותה איתה גם לדרכה האחרונה – שכן איך תציג את עצמה בפני בוראה בלי המסמך המייצג  ביותר המעיד על זהותה?

הרי כך בדיוק נעלמה גם תעודת הזהות של אבי .

בלילה שבו נפטר התבקשתי  להציג אותה במשרד בית החולים אבל לא הצלחתי למצוא אותה בשום מקום – לא בתיק העור הקטן שלו שהיה מכונה פּוׂרטפֶל בפיו וגם לא במגירת המסמכים שלו בבית, לא בחדרו במחלקה הסיעודית ולא במזכירות בית האבות. לבסוף ניאות בית החולים לאמת את זהות הנפטר באמצעות רישיון הנהיגה הישן שלו ואני ויתרתי על החיפושים. הוא בוודאי לקח אותה איתו, חשבתי, שכן איך יתייצב אבא שלי בשערי גן עדן בלי מסמך מזהה בכיסו? 

אבי הרי מעולם לא יצא מהבית בלי תעודת הזהות שלו

 ' ומה יהיה אם יבקשו ממני להזדהות ? ' היה אומר לי כשלגלגתי  עליו.

' נו ומה יהיה ? , הייתי צוחקת, ' יאסרו אותך ? '

 ' תצחקי לך, תצחקי, ' היה עונה לי. '  למזלך  אין לך מושג מה זה להסתובב בעולם בלי תעודות.'.

למזלי. כן.

 Swajcer Pessaילידת 1919. מתגוררת בוורשה

במקור נכתב ילידת 1914 אבל אמא שלי עיגלה מאוחר יותר את הספרה 4 והפכה אותה ל-  9. היא בוודאי עשתה זאת כשגילתה שאחותה מניה, שהייתה תמיד מבוגרת ממנה בשלוש או ארבע שנים, הפכה לפתע לאחותה הצעירה.                    " והכל בגלל אבא, "  אמרה לי אמא שלי  " כשבאנו לארץ רציתי גם אני לשנות את שנת הלידה שלי אבל הוא לא נתן לי . הוא פחד "

( הפסקה קצרה להתנצלות

* אילו ידעה אמא שלי שאני כותבת ברגע זה את הדברים הללו ומגלה קבל עם וציבור את סודותיה הכמוסים היא הייתה כועסת עלי מאד – בצדק אולי . אלא שבאמת אין בכוונתי להציג אותה באופן מגחיך . אני עושה זאת באהבה רבה – כי האמת ? במובנים רבים גם בשנותיהן המבוגרות מאד – אמי נפטרה בשנתה 94 ומניה אחותה בשנתה ה97 , ויש שאמרו 8 – השתמרה בהן רוח הנעורים – בטח ובטח ביחסים ביניהן, בתחרות המצחיקה שביניהן, בהתנצחות הקבועה שלהן , בזכרונות שהעלו בלי הרף , בכל המניירות שלהן הן עדיין נשארו אותן נערות של פעם מרחוב נובוליפקי 54 שמעולם לא עזבו את בית הוריהן ועולמן מעולם לא חרב . )

ואולי מבהירה זאת טוב יותר הציטטה הזו מנורית זרחי הנפלאה –

" …יתכן שהנעורים שבי הם זיכרון הנעורים,

תלוי בעמדה שאנחנו מעניקים לזיכרון.

אבל יתכן שהם נותרו בגדר שמירת החומר,

מביניהם צף זמן נוסף – האין זמן ,

מימד שעולה מדי פעם להזכיר שלא כל האני הוא עֶבֶד הזמן . "

(מתוך : חידת הכפולים, 2017 הוצאת אפיק(

אמי ודודתי, לא נשאר להן אלא הזיכרון בלבד והן העניקו לו בהחלט עמדה מרכזית ביותר

תעודת הסטודנט שלה , שאותה נשאה מן הסתם בכל שנות בריחתה ונדודעה הייתה עבור אמא שלי אות ועדות יחידים לנעוריה שנגזלו ממנה.

והיא גם אהבה מאד את מראיה בצילום הזה,

את כל התצלומים שלה מהשנים שאחרי המלחמה,  היא תיעבה,  רבים מהם היא קרעה או גזרה מתוכם את דמותה . גם את אלה שהניחו פחות או יותר את דעתה היא ניסתה לפעמים לתקן ולרטש במו ידיה ובכל ההקדשות שכתבה על גבם הוסיפה התנצלות על הצילום הלא מוצלח,

אבל כשאני קוראת את ההקדשות שכתבה על גב התמונות הספורות שנשארו לה מחייה הקודמים- לפני קו השבר , לפני המפץ הגדול , לפני המלחמה – מתגלה לי אישה שונה לגמרי מזו שהכרתי כאימא שלי.

שנותיה המאושרות ביותר ואולי בעצם, שנות האושר היחידות שלה היו השנים בהן למדה בגימנסיה הפרטית של הגברת זקסובה, וארבע השנים בהן הייתה סטודנטית למשפטים באוניברסיטה של ורשה.  באחת הפעמים הבודדות שגיליתי עניין של ממש בחייה שאלתי אותה מדוע הפסיקה ללמוד בשנת הלימודים האחרונה שנותרה לה (זו הייתה מהפעמים האחרונות שליוויתי אותה לשגרירות הגרמנית כדי להוכיח שם שעודה בחיים לצורך קבלת קצבת אבדן השכלה ! ) היא השיבה שהחבר שלה אז שהיה אהבת חייה עבר לעיר אחרת  וליבה נשבר.  

אמא שלי אמרה לי  לא פעם שנישאה לאבי " רק כי הוא רצה. הוא התעקש ואבא שלי אהב אותו."  שנאתי את ההצהרות האלה שלה וכעסתי עליה מאד כשאמרה זאת. חשבתי גם שהיה לה מזל שכך קרה – שהרי  החבר ההוא שלה לא השכיל לברוח מפולין לרוסיה ולכן נשאר שם לנצח, בעולם של  "לפני המלחמה "

לצערי אינני יודעת מה היה שמו של אהוב ליבה של אמי ואינני יודעת אפילו אם היה יהודי – אם כי סביר להניח שהיה יהודי, כי אלמלא כן כבר הייתי שומעת על כך מפיה של קרובת משפחה כזו או אחרת.

אבל ארבע שנים אחרי מותה של אמא , שמעתי סיפור חדש ומעורר תמיהה – שגם הוא הגיע לאוזני מפיהם של המתים .

אחרי האזכרה של ג. , חברת ילדותי שנפטרה , ביקשה ממני אחותה טרמפ העירה . הסכמתי כמובן אבל אמרתי לה שאני רוצה לעבור קודם לבקר את הורי ודודתי הטמונים זה לצד זה באותו בית קברות. כשהיינו בדרכנו חזרה אל המכונית היא עצרה פתאום , תלתה בי את המבט החרד המוכר שלה ואמרה  לי בקול מהוסס– תראי אירית, אני רוצה לספר לך משהו שג. סיפרה לי… משהו בקשר להורייך ' ומיד השתתקה בבהלה. סקרנית וקצת מודאגת עודדתי אותה להמשיך   ' אני לא יודעת אם כדאי. אני מקווה שלא תיקחי ללב. עד עכשיו לא סיפרתי לך אבל כעת ,כשהבנתי שהם כולם כבר מתים , אולי בכל זאת אפשר. ' הרגעתי אותה והבטחתי שאשא בגבורה כל סוד משפחתי שיתגלה לי , נורא ככל שיהיה.. מה כבר יכלה ג. לספר לה על אודות הורי ? חשבתי .

' אמא שלך אמרה פעם לג. שהיא בכלל לא רצתה להתחתן עם אבא שלך. היה לה חבר אחר שהיא אהבה מאד אבל אבא שלה התנגד לקשר שלה איתו ושכנע אותה להיפרד ממנו. אבא שלך עבד אצלו והוא אהב את אמא שלך , כך שאביה הציע לה להתחתן איתו. היא הסכימה מפני שכיבדה מאד את אביה והם נישאו. אבל חודשיים אחרי החתונה , כשהגרמנים נכנסו לוורשה סבא שלך הבריח את אביך לאזור הרוסי ואימא שלך ברחה אל החבר שלה. אבל כשהמצב החמיר והסכנה גברה אבא שלך חזר לוורשה לקחת אותה ושכנע  אותה לברוח איתו לרוסיה. '

הסיפור הזה שימח אותי משום מה. היה בו משהו שהמתיק מעט את חייה המוחמצים של אמי. זיכרון קצר של אושר שיכלה להתרפק עליו – סיפור אהבה רומנטי בנוסח ' קזבלנקה' שניות ספורות  לפני החורבן,  

בארץ  ניסתה אמא שלי לאסוף את שברי חייה ולהשלים את לימודיה אבל השפה עברית, ובעיקר מאמריו של אחד-העם ופרקי התלמוד שנאלצה ללמוד שברו את רוחה . אני זוכרת שנסיתי לעזור לה, אבל אולי גם לא, אולי הזיכרון הזה מקורו בתחושת האשמה הותיקה והמוכרת המהולה בכל זכרונותי מאמא שלי .

שערי האוניברסיטה של וורשה על שם פילסוצקי, משמאל – מעבר לעצים – הפקולטה למשפטים

קודם לכל וידוי קטן :

אני מלכת ההתחלות החדשות . בכל פעם מפסיקה – נעלמת לשנה ולפתע , אאוט אוף דה בלו נתקפת רצון להתחיל מחדש .

זו אני – ולא נראה לי שאשתנה אי פעם. לכן לא נותר לי אלא לקבל את הדברים כפי שהם , לא להתאבל על החסר בי ופשוט לשמוח בקיים

ממסתרי הארכיון האגדי

או: מסע במכונת הזמן שהשאיר לי אבי

אמא שלי

בין המסמכים שבארכיון הותיק של אבי גיליתי מכתב כתוב פולנית שנשלח אל אמא שלי מוורשה ב 7 לאוגוסט 1958

גב׳ פולה היקרה !

מכתבה של גבירתי שימח אותי מאד. אני מתנצל שלא עלה בידי לענות עליו מיד…….( קטע שאינני מצליחה לפענח ) … אני זוכר היטב את שתי העלמות לבית שווייצר. לא פעם תהיתי מה עלה בגורלכן ושמעתי שאתן בישראל אבל עד לרגע זה לא ידעתי את כתובתכן. ברצוני לבקש מכן טובה , במידה והדבר אפשרי, לספר לי איך שרדתן את שנות הכיבוש הגרמני ואיך הצלחתן להתגלגל לפלסטינה

מפעם לפעם צפה ועלתה בזכרוני דמותה הדקה והנעימה של העלמה פולה. היית רגישה ביותר , גבירתי. ואינני יודע אם שאר המורים אכן הבחינו בכך. אבל החשוב ביותר היו התשובות ההגיוניות להפליא שלך וזאת אני מעריך ביותר אצל תלמידים. הצטערתי מאד כשמשום מה איבדנו קשר זה עם זו. הייתי רוצה מאד לדעת האם עדיין נשארה גבירתי כפי שהייתה אז ?

אני גם זוכר כיצד ישבנו יחד עם העלמה רוז'יה בהצגה בבית הספר וניהלנו שיחה רצינית ביותר. במהלך השיחה עישנה העלמה רוז'יה סיגריה . אני מאמין שהיא בוודאי נגמלה כבר מההרגל המזיק הזה.

אני רוצה להאמין , גבירתי, שחיי המשפחה מהווים עבורך מקור לסיפוק ושמחה. זהו עניין חשוב ביותר.

למרבה הצער, לא את כל חברותייך שאת שמן הזכרת אני זוכר באותה בהירות . יסלחו נא לי הבנות היקרות על כך. האם כולן מתגוררות בסביבות תל אביב ? ( פנינגשטיין, שפירא, איינהורן, פלינט, לוטרינגר ) ? פנינגשטיין . היא זכורה לי כאחת המדקלמות הטובות ביותר והייתה בעלת כשרון יוצא דופן למשחק . אלא שהחיים בוודאי לא זימנו לה אפשרות לפתח אותו. פלינטובנה , עלמה רצינית מאד שגילתה איזו פנטיות לאומנית חריפה ביותר ועד כמה שזכור לי הצטרפה לאיזו קולוניה יהודית בפולין שבה הילדים לא דיברו כלל בשפה הפולנית אלא בעברית בלבד. ילדים תמימים , קרבן על מזבח הניסיונות.

פלינטובנה עצמה כבר תיקנה בוודאי את דיעותיה אלה .

אשמח מאד אם התלמידות האחרות יכתבו לי אף הן וישלחו לי כמובן גם את תצלומיהן.

טוב מאד שגוטה אלפרן חוזרת לעצמה . היא סבלה מאד מהאסון שארע לה . האם גבירתי מתראה איתה לעיתים תכופות? לאחרונה קיבלתי מכתב מברונה אהרונוביץ ( גרוסמן ) מהר הכרמל – חיפה. רחוב אילנות 1 . הפתעה מוחלטת, שהשרתה עלי תחושה של קרבה.

אני מקווה גבירתי שמעתה נמשיך במידת האפשר בהתכתבות גם אם לא תכופה מאד אך לפחות קבועה ,

דרשי בבקשה בשמי בשלומן של כל החברות ובני משפחתן, חבקי בבקשה ממני את אירית ומסרי דרישת שלום לבבית לבעלך.

תשובה ארוכה תתקבל בברכה

ברכות לבביות

מריאן לובצקי

מריאן לובצקי, כך גיליתי , היה המורה לפולנית של אמא שלי בגמנסיה האהובה שלה ע"ש זקסובה שברחוב מיודובה בוורשה . מצאתי את שמו ברשימת המורים שלימדו בגימנסיה – באתר מוזיאון ההיסטוריה של יהודי פולין

להלן הלינק

https://sztetl.org.pl/en/towns/w/18-warsaw/102-education-and-culture/138874-gimnazjum-i-liceum-perly-zaksowej-w-warszawie

והנה הם צילומי סוף השנה – צוות המורים , אמי ובנות כיתתה

מצאתי אותן בארכיון של אבי ואין לי מושג איך הגיעו לידה של אמא שלי. הרי לא לקחה איתה דווקא אותן כשברחו שניהם מוורשה והתגלגלו איתן בדרכים בכל שנות המלחמה מסיביר ועד אוזבקיסטן ובחזרה לוורשה ומשם לצרפת ואחר כך לישראל? אבל אין ספק שהיו מאד יקרות לליבה – כי בתשובה לשאלתו של המורה לספרות פולנית לובצקי – לא, אמא שלי לא נשארה כפי שהייתה בשנותיה בגמנסיה. העצב הצער והאבדן כיסו והעלימו לחלוטין את העלמה העדינה ,הנעימה , החקרנית , המוכשרת והמאושרת שהייתה אז, לפני המבול, לפני הזוועה , לפני חורבן עולמה

…אחרי שסיימנו את ענייננו במכון ההיסטורי היהודי יעצה לנו הארכיונאית החביבה לגשת אל הבניין ממול – רב קומות חדיש שנבנה על חורבותיו של בית הכנסת טלומצקה  –  ׳ שם, ׳ אמרה , ׳שוכנת המחלקה לגיניאולוגיה יהודית שלנו . יש לנו שם גם קולגות דוברי עברית ואולי יימצא לכם שם מידע נוסף ׳

http://www.jhi.pl/en/genealogy

ואכן, במשרד הקטן הגדוש בתיקיות וספרים  שבקומת הקרקע פגשנו את הקולגה שלה דובר העברית  –  מתן שפי מירושלים שמתגורר זה שנים אחדות  ביחד עם אשתו, אמנית עיצוב ישראלית , בוורשה

•                            למתעניינים – אני מצרפת את כתובת הבלוג של מתן – וממליצה עליו בכל ליבי
•                             https://mymotherstongue.wordpress.com/about/

 

אבל דווקא הפולנית שבפי , זו שהתביישתי בה כל ימי ילדותי , היא שהובילה אותי כמו החוט של אריאדנה במסע לגילוי אטלנטיס האבודה שלה.

' ומאיפה הפולנית הטובה של הגברת ? ׳ שאלה אותי אחת העמיתות הפולניות של מתן.   מאמא שלי . אמא שלי הטהרנית  לשפות, אמא שלי שהתרבות האירופית והפולנית,  על ספרותה ושירתה  והשפה הפולנית העשירה שלה הגדירו עבורה את זהותה  והיו האוצרות היחידים שיכלה להעניק לבתה היחידה, התעקשה  שאקרא את כל הספרים החשובים בעיניה ואדבר גם פולנית צחה למהדרין. אני, שטרחתי עד כמה שיכולתי להיראות ולהישמע צברית , התקוממתי ; היא דיברה אלי בפולנית ואני עניתי לה בעברית . כל זאת סיפרתי לחוקרת הפולניה ההיא וגם הוספתי, לשאלתה, שאמא שלי סיימה כאן בוורשה את הגימנסיה הקלסית של הגברת זקסובה ואחר כך, בשל הלטינית הטובה שלה, למדה משפטים באוניברסיטה על שם פילסוצקי ואת כרטיס הסטודנט שלה משם שמרה ונצרה עד יומה האחרון אף שלפולין סרבה תמיד לחזור.         ״ את יודעת?  ארכיון האוניברסיטה  נשתמר במלחמה ״ אמרה לי העמיתה בהתרגשות , ״  כדאי שתגשי לשם ואולי תמצאי משהו על אודותיה. ״   ומיד התקשרה למזכירות  האוניברסיטה כדי לשאול על  שעות הפתיחה.

 

במזכירות האוניברסיטה  שלחו אותנו אל הארכיון כללי ומשם נשלחנו הלאה, לארכיון הפקולטה למשפטים וכך עברנו בכל הקמפוס לאורכו ולרוחבו. בתקופת המלחמה סגרו הגרמנים את האוניברסיטה ועד 1944 שימשו בנייניה קסרקטין לצבא הגרמני. מאוחר יותר, בתגובה למרד וורשה, הפציצו הגרמנים את הקמפוס ו 60 אחוזים מבנייניו נהרסו. במסגרת השחזור הארכיטקטוני של העיר כולה,  שוחזרו גם כל המבנים החרבים באוניברסיטה  וכיום הם נראים בדיוק כפי שנראו בימיה של אמי. 

" פולה שוויצר ״ רשמתי בטופס החיפוש שקיבלתי מהארכיונאית. היא הקלידה בזריזות את השם שמסרתי לה וענתה בשלילה –   כבר פנינו ללכת כשלפתע קראה לנו לחזור – ״ אולי פסה ? יש לי פה פסה שווייצר , אמרה הארכיונאית , מה תאריך הלידה ? ״

בעלייה שלנו (״ בעלייה שלנו ״ , חחחח, אני  נשמעת באזניי כעת כמו הקרובים הזקנים שלנו, פעם ) החליפו את שמותינו הלועזיים בשמות עבריים , כדי שלא ייוותר בנו ולו שמץ מריחה של הגלות – כך  החליפו את שמי  ״אירנה פליסיה״  ( נולדתי חודשים אחדים אחרי שהסתיימה המלחמה וזה השם שבחרה  אמא שלי ופירושו :  שלום ביוונית – אירינה – ואושר בלטינית – פליסיה ) בשם העברי  ״ אירית ״ – שלמען האמת לא היה כל כך נורא . אבי בר המזל היה ונשאר יהודה  ואילו אמי  , ששמה בפי כל היה פולהת זכתה באולפן בשם ״פליאה״, שהיה שנוא עליה ביותר ובתעודת הזהות הייתה רשומה כ ״ פסיה ״,  שם שהיה שנוא עליה עוד יותר . הצעתי לה לא פעם לגשת למשרד הפנים ולהחליף אותו אבל היא סרבה ומעולם לא הבנתי מדוע.  שם , בארכיון האוניברסיטה, התברר כי פססה  היה בעצם שמה היהודי המקורי, השם  שניתן לה על ידי הוריה .

מרתפי הארכיון עמוסים וגדושים במסמכים ושעת הסגירה קרבה, לכן נקבעה לנו פגישה באחת עשרה בבוקר ביום המחרת.

פסה שווייצר אכן למדה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה של ורשה על שם יוזף פילסוצקי – תיק קרטון עב כרס המתין לנו בבוקר המחרת במשרדי הארכיון ובו מסמכים וצילומים מקוריים – רעננים ושמורים כביום שנוצרו כמו לא ראה העולם מאז תויקו בו לפני שמונים שנה תמורות נוראות  וטלטלות מחרידות  –  מלחמות שהשתוללו , משטרים שהתחלפו  , הרג , הרס, אבדן , חורבן..

 

תעודת הבגרות של אמי

טופס  הבקשה להתקבל לפקולטה למשפטים  באוניברסיטה שאליו מצורפים

1. תעודת בגרות מהגמנסיה של הגברת זקסובה 2. תעודת לידה ( שמורה גם היא בתיק ) 3. הצהרה להתנהגות טובה ( מוסרית בלשון ההצהרה ?! ) 4. פטור משרות צבאי ( במקרה שלה – הסעיף מחוק כמובן ) 5. חמש תמונות 6. אישורי תשלום ואישורי בדיקה רפואית
2. קורות חיים –  כתובים בכתב ידה של אמי שלא השתנה מימי בחרותה והוא מוכר לי כל כך:                  ״ אני , בת לדת משה  , נולדתי בוורשה ב 2 במאי 1914 , התחלתי את לימודיי בבית * בשנתי השישית , ב 1923 התחלתי את לימודי בכיתה ד בבית הספר היסוד ב…. , שאותו סיימתי ב 1928 המשכתי את לימודי בגימנסיה של הגברת זקסובה בוורשה , שאותה סיימתי ב 1932 , לאחר קבלת תעודת הבגרות נרשמתי למכון ללימודי מסחר ובסיום לימודי עבדתי במשרה אדמיניסטרטיבית, אך אני עדיין מייחלת לפנות לתחום האהוב עלי ומשתוקקת להתקבל ללימודי המשפטים. ״       על החתום – פססה שווייצר                                                                                                                                                                                                                                           * סבי היה בעל מנסרה וחוכר יערות לצורך עסקי המנסרה שלו – וכך, על פי סיפוריהן של אמי ואחיותיה, הן חיו שנים לא מעטות עם הוריהן ביער , מכאן כנראה הלימודים שהתנהלו בבית.                                                                                                                                             אמא שלי סיפרה לי לא אחת שבשנים בהן למדה באוניברסיטה הצטוו הסטודנטים היהודיים לשבת בצדו השמאלי של אולם ההרצאות ולאות מחאה הם עמדו  – למעשה ספרה  לי זאת כאנקדוטה – איך פעם ניגשה אל המרצה לפני השיעור כדי לשאול משהו וכשפנתה ללכת לעברו השמאלי של האולם אמר לה הפרופסור: אבל העלמה שווייצר – את פונה לאזור הלא נכון (שווייצר אינו בהכרח שם יהודי )  והיא , זקפה קומה והשיבה : ״ לא, אדוני הפרופסור , זהו האזור הנכון בשבילי. ״                                                                                            

 

 

 

 

 

 

והיו שם בתיק גם תעודות הסטודנט מכל שנות לימודיה ורשימות הקורסים  בחתימת הפרופסורים השונים תעודת הלידה המקורית שלה וצילומי השקים שהפקידה והאישורים הרפואיים  ממרפאת האוניברסיטה , שהיה עליה להביא בכל שנה ולכל מסמך מצורפים גם צילומים מקוריים  בספייה חומה , בסגנון אותם הימים, שלא בלו ולא דהו או הצהיבו , כמו אלה שהיו שמורים באלבומים של אבי .

אחרי התלבטות קצרה החלטתי להסתפק בצילומים שהכינה עבורי פקידת הארכיון ולהשאיר את המסמכים המקוריים של אמא שלי בארכיון האוניברסיטה – שם מקומם ואם שרדו בדרך נס עד היום ישרדו שם בטח עוד מאה שנים נוספת, לפחות וכך תשאר גם אמא שלי לנצח נצחים באוניברסיטה האהובה שלה על שם יוזף פילסוצקי בוורשה.

ישבנו עוד זמן מה על הספסל שמחוץ לבניין הארכיון כדי להתאושש מההתרגשות שאחזה בנו. בחורה שמנמנה ובלונדינית , כחולת עינים ניגשה אלינו ושאלה על הגלריה האוניברסיטאית . החמסה המוזהבת שענדה על צווארה עוררה את סקרנותנו והתחלנו לגלגל  איתה שיחה . היא סיפרה שהיא לומדת ערבית, אבל גם יודעת קצת עברית מילדותה בבית הספר היהודי, שאחותה גרה בחיפה אבל היא נוסעת  בקיץ ללבנון ולכן לא תוכל לבקר אותה בישראל .

כששאלנו אותה לשמה השיבה –  פולה .        

איך לא? 

 

 

כשאספתי את חפציה אחרי שנפטרה, לא מצאתי ביניהם את תעודת הסטודנט שלה.

בשנותיה האחרונות היא נשאה אותה איתה לכל מקום; בימים הייתה מסתירה אותה בין דפי הספר, שליווה אותה תמיד מכוחו של ההרגל, גם כשכבר הפסיקה לקרוא ובלילות הייתה מניחה אותה מתחת לכר במיטה.

מסמכים לאלפים בלו ואינם הרים של נייר נגרסו בשן הזמן – ורק תעודת הסטודנט של אמא שלי מהאוניברסיטה ע"ש יוזף פּילסודסקי בוורשה,  שתוקפה כבר עמד לפוג ב31 בינואר 1938, נותרה בכל זאת שרירה וקיימת  כדי להעיד על חייה האבודים של אמי .

והנה, דווקא כעת, כשנשלמו פרקי חייה של אמי , כאילו בלעה אותה האדמה. חיפשתי אחריה לשווא  בכל פינה אפשרית ולבסוף הבנתי שאמא שלי  לקחה אותה איתה גם לדרכה האחרונה – וכי איך תציג את עצמה בפני בוראה בלי המסמך החשוב המעיד על זהותה ?

שהרי כך בדיוק נעלמה שבועיים קודם לכן גם תעודת הזהות של אבי . בלילה שבו נפטר התבקשתי  להציג אותה במשרד בית החולים אבל לא הצלחתי למצוא אותה בשום מקום – לא בנרתיק העור הקטן שלו , הפּוֹרטפֶל, כפי שקרא לו אבא שלי , ולא במגירת המסמכים המסודרת להפליא בבית, לא בחדרו במחלקה הסיעודית ולא במזכירות בית האבות. לבסוף ניאות בית החולים לאמת את זהות הנפטר באמצעות רישיון הנהיגה הישן שלו ואני ויתרתי על החיפושים. הוא בטח לקח אותה איתו, חשבתי,  שכן איך יתייצב אבא שלי בשערי גן העדן בלי המסמך המזהה בכיסו ?  אבי הרי מעולם לא יצא מהבית בלי תעודת הזהות שלו

' ומה יהיה אם יבקשו ממני להזדהות ? ' היה אומר לי כשלגלגתי  עליו בשל כך.

' נו באמת,  מה יהיה ? , הייתי צוחקת, ' יאסרו אותך ? '

' תצחקי לך,תצחקי , ' היה עונה לי. ' למזלך אין לך מושג מה זה להסתובב בעולם בלי תעודות.'.

למזלי. אכן.

יש אומרים שכאשר אדם מת מיטלטלת נשמתו שבעה ימים תמימים הלוך וחזור בין ביתו לבין קברו ומבכה את גופה ורק אז היא עולה אל בוראה.

ואכן , כשתמו ימי השבעה על אבי מצאתי את תעודת הזהות שלו מונחת כתמיד במגירת שולחן הכתיבה שלו כאילו מעולם לא נעלמה.  ובתום ימי השבעה על אמא שלי התגלתה פתאום תעודת הסטודנט האבודה שלה חבויה בכיס סודר האנגורה השחור שבו כיסיתי את גופה בבית החולים, לפני שנפטרה.

 

 

 

זו תעודת הזהות הפולנית של אבי , אותה קיבל ב 1930, כשהיה בן תשע עשרה. המקצוע הרשום בה : אצל ההורים          הוא נשא אותה בכיסו בכל נדודיו ושמר עליה מכל משמר  –  כשיצא ללמוד בוורשה וכשברח עם אמי בפרוץ המלחמה לחלק הרוסי של פולין ואחר כך כשנשלח למחנה העבודה בסיביר וכששוחרר והתגלגל לאוזבקיסטן ושוב, כשחזר לפולין ומשם  כשהמשיך עם משפחתו, קרי – אמא שלי ואני, לצרפת, ומשם  לישראל –  ועד היום היא שמורה היטב, כחדשה ונתונה באותה מעטפת פלסטיק מקורית שרצועת בד תפורה לה בשוליה.

כשאני חושבת כמה תעודות ומסמכים איבדתי אני במהלך שנותיי  אני מצטמררת ומקווה בכל ליבי שאבא שלי, ממקומו בשמיים , סולח לי על חטאי –  בדיוק כפי שסלח לי תמיד בילדותי על הבלגן הנוראי במגירות שלי בשולחן הכתיבה המשותף שלנו , ועל כל המפתחות שאיבדתי והמחברות שאת שוליהן המרוטים ניסה תמיד להחליק ועל השעות הארוכות שביזבזתי מדי יום , ועד היום אני מבזבזת, בחיפושים אחר חפצי הנעלמים מאליהם – "אני לא מבין אותך אירית ,"  היה אומר לי,  " שימי פשוט כל דבר במקום "  ולא הבין עד כמה לא פשוט לי לשים כל דבר במקום , אבל סלח לי , תמיד סלח לי – בשל האהבה ובשל מזגו הנפלא.

 

ורשה חרבה בתקופת מלחמה ועימה חרבו ונעלמו ארכיוני העיר השונים . לתומי חשבתי שמן הסתם חרב ונעלם גם ארכיון האוניברסיטה….    המשך יבוא

 

 

 

 

 

 

בהצטלבות הרחובות יאנה פאבלה ונובוליפקי – מאשר שלט בולט לעין כי הרחוב שאת שמו שמעתי כל ימי ילדותי ורגלי מעולם לא דרכו בו אכן קיים. בנייני המגורים שלאורכו זהים,  קומוניסטיים –  חזיתות מטוייחות בורוד אפרפר מתקלף , אינם דומים כלל לבתים בצילום מלפני המלחמה שגיליתי באינטרנט.  כמוהם גם הבניין הצמוד  לכנסיה, שמספרו כעת הוא נובוליפקי 20.

 

על המדרכה שלצידו קראנו קדיש מסידור התפילה הקטן של אבי שהבאתי איתי לוורשה, שהרי כך שמענו תמיד מפיהן של אמא שלי ואחיותיה  – קיר בית הוריהן נשק לקיר בית הכומר הצמוד לכנסיה

מאוחר יותר גילינו בספר עב כרס על תולדות הגטו מפה שמצוינים בה מספרי הבתים כפי שהיו בעבר, לפני המלחמה. הבניינים המעטים ששרדו מסומנים בסגול ובהם כמובן הכנסיה, במספר 50 , לצידה בית הכומר במספר 52  ומכאן שבסמוך לו עמד פעם בית מס. 54 . על אותה קרקע עצמה שעליה עמדנו כשאמרנו קדיש!

רחוב נובוליפקי

המשך:  ורשה בצעד זהיר……

…פנינו משם אל המכון ההיסטורי היהודי, השוכן בבניין סמוך למקום שבו עמד בעבר בית הכנסת הגדול של ורשה, שנחנך ב1878  והוחרב על ידי הנאצים במאי 1943

במבואה שלפני אולם התצוגה ספסל ומסך ועליו מוקרן סרט . ורשה היהודית בעבר. שלושה מבקרים צעירים יושבים בדממה על הספסל. המשכנו הלאה, אל דלפק הקבלה.   קשה לי לצפות בסרטים שצולמו בשנים שלפני המלחמה, לא פחות מאשר לצפות בסרטי שואה –   מראה האנשים העוסקים בענייניהם היומיומיים שובר את ליבי שהרי אני , כמספר הכל יודע,  כבר יודעת מה צופה להם העתיד  .

במשרדי הארכיון  שואלת הממונה  בקול רך שכולו הבנה  "האם נכנסתם לפולין בתום המלחמה? " וכשאני עונה בחיוב, היא שואלת לשם נעוריי,שהוא שמו של אבי , ומיד אני זוכה לאישור הרשמי שרגלי אכן דרכו בעבר על אדמתה של פולין ופולין , מרצון או שלא מרצון, הואילה לקבל אותי לרשימת הזכאים לחיות בה. חדשה לא מרעישה במיוחד , שכן הודות לאבי, הארכיונאי המושבע,  היו בידינו מסמכים לא מעטים אשר אישרו בוודאות את זהותנו הפולנית. וכך הוסבה תעודת הלידה המקורית הקזחית שלי לתעודת לידה פולנית ובעקבות זאת זכיתי גם בדרכון הפולני המשותף  עם אמי, שבאמצעותו הצלחנו להמשיך הלאה ברכבת לצרפת.

גם את מסענו העכשווי מלווה ככל הנראה ידו הנסתרת של לורנציוס הקדוש , פטרונם של הארכיונאים ; כל מהלך ומהלך בו פותח בפנינו ארכיון נוסף , שולף קצה חוט חדש מתוך הפקעת וחושף בפנינו תגלית חדשה.

" זה עתה הועלה למחשב ארכיון גרמני שהתגלה לאחרונה " מבשרת לנו הארכיונאית , "השלטונות הנאצים יירטו מכתבי בקשה לסיוע ששלחו יהודים בגטו ורשה לקרובי משפחה מחוץ לפולין וערכו רשימות של השולחים והנמענים "

היא בודקת את שם נעוריה של אמי   "שוויצר " ומיד מתגלה האמת העצובה –

ב19 למאי 1940, סבא שלי אבי אמי

                  מנדל שוייצר , מוורשה, נובוליפקי 54 דירה 2

                                         כתב ל –

                 אסתר הלצר, רחוב 97 מס. 57,ברוקלין, ניו יורק

 

וב   1.4.39

                                כתבה מרים שוייצר, מרחוב פשייאזד 5/19

                          ( שפירושו , כלעג לרש  ,רחוב המעבר או רחוב החצייה ) 

                               למר מ. קליינמן , שד. פוטנאם 297  בברוקלין, ניו יורק.

אסתר הלצר , הריהי הדודה אסתר, אחותו הצעירה של סבי , שהגרה לארצות הברית בתחילת שנת השלושים למאה הקודמת.  היא ביקרה אותנו בישראל בראשית שנות הששים  והביאה לי חגורה אלסטית ירוקה שבזכותה הוכתרתי למשך תקופה קצרה למלכת הכתה .

מ.  קליינמן , שאליו כתבה מריים שווייצר , הוא , ככל הנראה,  בעלה של הדודה חנה'לה , אחותו האחרת של סבי , שאף היא הגרה לארה"ב שנים אחדות לפני אחותה אסתר.

המבקשת, מרים, בוודאי אינה מניה , דודתי , שהרי  היא כבר לא נקראה באותה עת שוייצר ובוודאי גם לא מרים – לכן, שיערתי בתחילה שאולי זו בת הדוד מרים –  כלומר, מניה מחולון ,המוכרת לי מילדותי. זו שהייתה נוהגת לפרוץ פתאום סתם כך, בלא סיבה נראית לעין, בצחוק היסטרי מעורר חלחלה שהפך עד מהרה לפרץ של דמעות חסר שליטה.  אם כי, במחשבה שנייה – ב 1939 גם היא נקראה בוודאי אחרת , שכן פעם, במהלך אחד מהתקפי הבכי – צחוק שלה, שמעתי את המבוגרים מסבירים זה לזה בלחש : ' מסכנה, הרי שני הילדים שלה נרצחו לעיניה במחנה "

לכן אני משערת שהייתה אולי מרים נוספת במשפחת שוייצר, שאותה לא היכרתי.

כשאני מחפשת  באתר יד ושם אני מגלה גם את דפי העד שמילאה מניה מחולון  ואכן מתברר לי ששם משפחתה היה קופיטו.

בעלה אברהם פרץ ( קופיטו ) , בן נתן ויונה, נולד ב 1901 ונרצח, כפי שכותבת המתעדת האומללה שנותרה בחיים ,  ב 1943 בפוניטובו.

שני הילדים, רשומים ( בכתב יד עברי מהוקצע להפליא , של הפוקד  יצחק ויינשטוק מן הסתם , החתום גם הוא בתחתית דף העד) בשתיים מארבע השורות שיועדו ל ' שמות ילדים '

 שרה , בת שלוש עשרה , אסתר , בת אחת עשרה

ובשורה שנועדה ל "מקום והזמן שנספו "   – טרבלינקה 1943

על החתום : מרים מנעולי – קופיטו מרחוב סירקין חולון

מנעולי היה שמו של הגבר לו נישאה בת הדוד מניה בארץ – מרדכי מנעולי – איש רחב פנים בעל שפתיים דקיקות כבד גוף ואבהי, שנהג משאית גדולה והיה יושב תמיד לצידה במפגשים המשפחתיים לצידה ומקדם בסבלנות אין קץ את פרצי הצחוק והבכי , ממתין להם שידעכו כשהוא מלטף לסירוגין את ראשה ואת גבה  ומלמל – "שוין מיין קינד שוין, נו , שוין מיין קינד, יו, שויין, שויין מיין קינד"

בשורה המיועדת ל קרוב/ה או מכר/ה לנספים כתבה מניה מחולון – אשה ואם ילדים של אברהם קופיטו.

ואני משום מה חשבתי תמיד שילדיה הנרצחים של מניה מחולון היו בנים .

בין דפי עד אחרים שמילאה בת הדוד אני מגלה מרים נוספת – מריים רבקה שוייצר , נולדה ב 1920 , כלומר היא בת תשע עשרה בעת כתיבת מכתב הבקשה לעזרה.     מצב משפחתי – נשואה, מקצוע – תלמידה , נרצחה ב1943 בגטו ורשה.  ב'קרבה לנספה' נכתב  – דודה. אחייניתה של מניה , בת הדוד מחולון, אם כך.

אבל מאוחר יותר החלטתי שאולי בכל זאת הייתה זו דודתי מניה שכתבה את הבקשה – התאריך הרשום בה הוא אפריל 1939 , כלומר חמישה חודשים לפני הפלישה הגרמנית ופתאום אני גם נזכרת שמניה הייתה כבר בודאי נשואה אז לסמק , אמנם שמו  לא היה שוייצר , אבל אולי היא חזרה לשם נעוריה אחרי שהתגרשה מגוטק, בעלה הראשון ? ואולי עוד לא נישאה אז לסמק ? אולי הם נישאו מעט אחר כך ? אולי חשבה להסתלק איתו מוורשה ?

היא הרי סיפרה לי שבן הדוד דויד קיבל את הויזה הנכספת לאמריקה בשנייה האחרונה ממש –  היא ליוותה אותו לשגרירות האמריקאית מכיוון שהגרמנים, שכבר שלטו בוורשה,  לכדו גברים צעירים שהלכו ברחוב בגפם. אולי ניסתה גם היא להשיג ויזה והמזל לא העיר לה פנים ?

היא הייתה אישה אמיצה , דודתי מניה.    היא העזה להתגרש מבעלה הראשון , גוטק, שלדבריה היה בן יחיד מפונק לאמו השתלטנית שהציקה לה והתערבה בחייהם.  מסיפוריהן של אמי ודודותיי  ניתן להסיק שהן העריצו את אביהן , שהיה כנראה דומיננטי מאד בחייהן – הוא שקבע והוא שהמליץ על בני זוג לכל אחת ואחת מהן ( ראה מקרה אבא שלי, או רוז'ה ובעלה הראשון )  – ולמרות זאת  העזה מניה להמרות את פיו ולהתגרש , ולהתאהב לאחר מכן –  או שמא,שומו שמיים,  קודם לכן –  בסָמֵק, בן אחותו של אביה ומאוחר יותר להינשא לו- למורת רוחן של  אחיותיו, שטענו ( זה המיתוס שהילך במשפחתן , שאותו שמעתי לאחר מותה של מניה  מפי תלמה ותחייה, בנותיהן ) כי מניה שיקרה לו שהיא בהריון וסמק טוב הלב נאלץ לשאת אותה לאישה.  ואילו הגירסה המשפחתית שלנו קובעת שסמק התאהב נואשות במניה והיא נלכדה לבסוף בקסמיו. העובדה שהיו בני דודים מדרגה ראשונה לא היוותה כנראה מכשול באותה תקופה.

מניה דודתי – מצאתי את התמונה הזו בקופסת הצילומים שלה שירשתי ממנה. כשמחשבותיי עסקו במניה  נטמע הצל החיוור שבפינה הימנית בתוך הרקע לדמות שבתמונה ובהתאמה לעקרונות הגשטאלט הוא נעלם מעיניי  . רק זמן רב אחר כך – כשהתפניתי לפענח את הכתוב על גב הצילום צפה ונגלתה פתאום מתוך הרקע דמות הרפאים החביבה הנרכנת בחיבה מעל כתפה של מניה ולוחשת באזנה מילות אהבה  . וכעת, ממש כמו בציוריו של אֶשֶר, כבר אינני מסוגלת יותר להתעלם מקיומה.

.

"של מניושיה"

 "מניושה וגוטק " ,  

 ורשה, לפני הנסיעה ל'אֶרֶץ' ( כך במקור ) 15 במאי 1934

האם בר מזל כשלהו מבני המשפחה נסע  ב 1934 לארץ ולקח איתו את הצילום למזכרת ? קיומו של הצילום הרי מוכיח שבעליו שרד , אבל כיצד הוא התגלגל מאוחר יותר לידיה של מניה ?

קטקומבות

# כל ימי ברחתי מהמחשבה על מה קרה להם ואיך קרה. כמו הוריי ודודותיי, גם אני שתקתי.   אני לא שאלתי דבר והם לא אמרו אמרו דבר,  מכל מקום , לא בפני –  הם מסיבותיהם הם ואני מסיבותיי שלי – כל כך טוב היה להיות דור חדש , משוחרר לכאורה  מהעבר הגלותי הקודר  של העם היהודי. ונעים היה פי אלף להתבונן באלבום התמונות המשפחתי בצילומים  מהזמנים השלווים לכאורה  – צילומי וסבא וסבתא רגילים כמו שיש לכולם , כמו להולנדים, למשל  –  ולהאמין שהנה, אנחנו שוב כמו כולם וכבר לא קבוצת מיעוט נרדפת מחורפת שנואה ומגודפת

ורק אחרי מותם , שנים ארוכות מאוחר יותר,  גיליתי בבוידעם  את ארכיון המסמכים הנסתר של אבא שלי  ובאמצעותו  ירדתי אל הקטקומבות לשחזר פרקים מקוטעים מחייהם.

יהודה עמיחי – יהודים בארץ ישראל

אֲנַחְנוּ שׁוֹכְחִים מִנַּיִן בָּאנוּ. שְׁמוֹתֵינוּ
הַיְּהוּדִיִּים מִן הַגּוֹלָה מְגַלִּים אוֹתָנוּ
וּמַעֲלִים זֵכֶר פֶּרַח וּפְרִי, עָרֵי יְמֵי בֵּינַיִם,
מַתָּכוֹת, אַבִּירִים שֶׁהָיוּ לְאֶבֶן, וְרָדִים לָרֹב,
בְּשָׂמִים שֶׁרֵיחָם נָדַף, אַבְנֵי חֵן, הַרְבֵּה אָדָם,
מִשְׁלְחֵי יָד שֶׁבָּטְלוּ מִן הָעוֹלָם.