המדור לשימור אתרי מורשת – 2

מפעל ההנצחה יוצא לדרך.

כשיצאה השמועה שמפעל התיעוד וההנצחה יוצא לדרך התחילו להתדפק על דלתי מועמדים לאינסופ , אחדים מנופפים בפראות בדפיהם – קחי אותי! קחי אותי! אחרים זועקים בתחינה – גם אני! גם אני !

מכיוון שהבחירה קשה לי החלטתי לבחור מהם באקראי, קצת מפה וקצת משם , at random מה שנקרא , בלי להתייחס לסדר הכרונולוגי ובלי פרוטקציות, או משוא פנים. אלא שעל השולחן עוד היו מונחים מאתמול שניים, באים בימים , משוכני מדף הספרים של ילדותי וחשבתי שמפאת שיבתם אולי כדאי בכל זאת להתחיל בהם. הלכתי להכין קפה אבל כשחזרתי נעלמו שניהם כלא היו. שליש מימיי אני מבלה בחיפושים ; כמו להכעיס נעלמים לי חפצים שונים ברחבי הבית ואני מוצאת אותם רק אחרי שוויתרתי והפסקתי את החיפושים, אי לכך החלטתי הפעם לוותר מראש ( הרי בינינו? לאן הם כבר יצליחו להגיע על רגליהם הקשישות ) ולבחור במקומם, באקראי, ברור שבאקראי, שניים אחרים.

ובכן, באקראיות מוחלטת, בחרתי בשניים, שני ספרים של ( אונורה דֶה ) בלזאק אהוב ליבי , כי כידוע עם אהבה לא מתווכחים : האחד שלי , אז'ני גראנדה , שראה אור עברי ב 1965 בספריה לעם של עם עובד , מחירו היה לירה וחצי ( 1.50 !! ) ורישום העטיפה שלו " מעשה ידי נפתלי בזם " (כך במקור! מה יש לך להגיד על זה , ספר דיגיטאלי ? ) והוא מלווה אותי מאז בכל אשר אתגורר ובכל אשר אחיה – והשני, של אמא שלי , 'אבא גוריו ' , החביב והמוכר לכולנו מביצפר, (בשלמותו משיעורי ספרות, או בצמצומו , מסיכומי דובשני) הצעיר ממנו בשש שנים אך מכיוון שהודפס על נייר קומוניסטי בפולין הקומוניסטית לא עלה בידו להזדקן יפה –

הנה הם כאן לפניכם – מונצחים לעולמי עד בפנתיאון הספרים בני האלמוות

 

יחד זקנו והעלינו כתמי חלודה

 

נוסטלגיה או: המדור לשימור אתרי מורשת

בימי קדם , בתקופת ה dos וראשית ימיו של המחשב האישי,  טרם היות חלונות ודפדפני רשת זריזים , תוכנות מסבירות פנים להדיוטות ו word , אמר לי פעם בני ירון, כשהתקשיתי להבין שימוש מסויים במחשב שניסה להסביר לי  :  ' טוב, נו , את הרי דור העיפרון. '  והאמת ? נכון, אני שייכת לבני הדור הקדמון  ההוא (  אוקיי , אוקיי , חברים בני גילי, אני מדברת ברגע זה רק על עצמי ) שבכיתה א׳ כתבו בעיפרון בלבד ורק אחרי  שלמדו לכתוב כתיבה תמה בעט ציפורן שנטבלה בדיו  הרשתה להם המורה לעבור לעט כדורי שנקרא אז גלובוס  ( כן, כן, אותו אחד של עמוס עוז בחולדה המוזכר  ב ׳ סיפור על אהבה וחושך׳ ) . אבל אני, בדיוק כמו אבא שלי , העדפתי לכתוב בעט נובע ושנים ארוכות התמדתי בכך. כתיבה , בעיני, לא הייתה ראוייה להיקרא כתיבה כשהאצבעות לא הוכתמו בדיו. עדיפה ירוקה או שחורה. מיוחדת.

לימים הדיחה המעשיות הארצית את הנוסטלגיה הרומנטית ועברתי לעטים  דקי החוד של פיילוט ואחר כך בשל הכורח , או הצורך, להגיש את דפי מודפסים וערוכים עברתי בסופו של דבר למקלדת.    לאחרונה הבחנתי שכתב היד שלי השתנה והסתרבל. אצבעות היד האחת האוחזות בעט הפכו גולמניות והמוטוריקה העדינה פינתה את מקומה לארבע אצבעות נוקשות המפיקות כתב מקלדת אחיד ומשותף לכולנו. ובכך הצמיתה הקדמה הטכנולוגית את אחד הפנים האישיים והבלעדיים שלנו – כתב היד.  אין ספק שבקרוב יצטרף גם מקצוע הגרפולוגיה לרשימת המקצועות הנכחדים , כי מה כבר אפשר יהיה ללמוד על אישיותו של אדם מהאופן שבו הוא מריץ את אצבעותיו על המקלדת?

לפני זמן מה קראתי את הספר הדיגיטאלי הראשון שלי. ספר של ממש. רומן. אני יודעת שבגדתי אבל להגנתי אני רוצה לומר שצירוף נסיבות הוא שהניע אותי , שלא באשמתי, למעשה הנורא. הייתי בחו״ל , קיבלתי במתנה אייפד חדש ומשוכלל וב ׳ידיעות׳ ריצדה כל הזמן פרסומת צבעונית ומפתה לרב מכר חדש  ונשברתי.    היה די  נוח, יש להודות – אפשר לסמן ולשמור משפטים מעניינים , לא שהיו כאלה בספר ההוא, והדפדוף המתבצע במגע של אצבע בלבד  והאפשרות לקרוא בחושך ,בלי להפריע לשנת השותפים, ולהגדיל את האותיות לקידוש לבנה בהעדר משקפי קריאה , והזמינות – היכולת לקנות ספר חדש בכל רגע נתון או להצטייד בספריה שלמה כשיוצאים למסע ( אני סוחבת איתי בדרך כלל ארבעה ספרים לפחות – זה שאני קוראת , זה שאקרא כשארצה להחליף, זה שאולי ארצה לקרוא וזה שאקרא כשכבר לא יהיה לי מה לקרוא )

בהתחשב בכל המעלות האלה כבר חשבתי לרכוש ספר דיגיטאלי נוסף אלא שאז נזכרתי בשיטת הכיבוש הזוחל הערמומית של הקדמה הטכנולוגית:  אקרא אחד ועוד אחד ועוד ולבסוף  אתרגל  לנוחות המפתה ואשכח שלספרים , מלבד תוכנם,  רצוי שיהיה גם מראה משלהם וריח משלהם וסיפור משלהם ואישיות משלהם שייחדו אותם מכל האחרים ויעניקו להם את מקומם במגירות הזיכרון והלב.          וכדי לחזק את נפשי לגבור על הפיתוי רצתי מהר לארון הספרים וצילמתי כמה מחבריי הותיקים.

 

IMG_1126