בהצטלבות הרחובות יאנה פאבלה ונובוליפקי – מאשר שלט בולט לעין כי הרחוב שאת שמו שמעתי כל ימי ילדותי ורגלי מעולם לא דרכו בו אכן קיים. בנייני המגורים שלאורכו זהים,  קומוניסטיים –  חזיתות מטוייחות בורוד אפרפר מתקלף , אינם דומים כלל לבתים בצילום מלפני המלחמה שגיליתי באינטרנט.  כמוהם גם הבניין הצמוד  לכנסיה, שמספרו כעת הוא נובוליפקי 20.

על המדרכה שלצידו קראנו קדיש מסידור התפילה הקטן של אבי שהבאתי איתי לוורשה, שהרי כך שמענו תמיד מפיהן של אמא שלי ואחיותיה  – קיר בית הוריהן נשק לקיר בית הכומר הצמוד לכנסיה

מאוחר יותר גילינו בספר עב כרס על תולדות הגטו מפה שמצוינים בה מספרי הבתים כפי שהיו בעבר, לפני המלחמה. הבניינים המעטים ששרדו מסומנים בסגול ובהם כמובן הכנסיה, במספר 50 , לצידה בית הכומר במספר 52  ומכאן שבסמוך לו עמד פעם בית מס. 54 . על אותה קרקע עצמה שעליה עמדנו כשאמרנו קדיש!

רחוב נובוליפקי

המשך:  ורשה בצעד זהיר……

…פנינו משם אל המכון ההיסטורי היהודי, השוכן בבניין סמוך למקום שבו עמד בעבר בית הכנסת הגדול של ורשה, שנחנך ב1878  והוחרב על ידי הנאצים במאי 1943

במבואה שלפני אולם התצוגה ספסל ומסך ועליו מוקרן סרט . ורשה היהודית בעבר. שלושה מבקרים צעירים יושבים בדממה על הספסל. המשכנו הלאה, אל דלפק הקבלה.   קשה לי לצפות בסרטים שצולמו בשנים שלפני המלחמה, לא פחות מאשר לצפות בסרטי שואה –   מראה האנשים העוסקים בענייניהם היומיומיים שובר את ליבי שהרי אני , כמספר הכל יודע,  כבר יודעת מה צופה להם העתיד  .

במשרדי הארכיון  שואלת הממונה  בקול רך שכולו הבנה  "האם נכנסתם לפולין בתום המלחמה? " וכשאני עונה בחיוב, היא שואלת לשם נעוריי,שהוא שמו של אבי , ומיד אני זוכה לאישור הרשמי שרגלי אכן דרכו בעבר על אדמתה של פולין ופולין , מרצון או שלא מרצון, הואילה לקבל אותי לרשימת הזכאים לחיות בה. חדשה לא מרעישה במיוחד , שכן הודות לאבי, הארכיונאי המושבע,  היו בידינו מסמכים לא מעטים אשר אישרו בוודאות את זהותנו הפולנית. וכך הוסבה תעודת הלידה המקורית הקזחית שלי לתעודת לידה פולנית ובעקבות זאת זכיתי גם בדרכון הפולני המשותף  עם אמי, שבאמצעותו הצלחנו להמשיך הלאה ברכבת לצרפת.

גם את מסענו העכשווי מלווה ככל הנראה ידו הנסתרת של לורנציוס הקדוש , פטרונם של הארכיונאים ; כל מהלך ומהלך בו פותח בפנינו ארכיון נוסף , שולף קצה חוט חדש מתוך הפקעת וחושף בפנינו תגלית חדשה.

" זה עתה הועלה למחשב ארכיון גרמני שהתגלה לאחרונה " מבשרת לנו הארכיונאית , "השלטונות הנאצים יירטו מכתבי בקשה לסיוע ששלחו יהודים בגטו ורשה לקרובי משפחה מחוץ לפולין וערכו רשימות של השולחים והנמענים "

היא בודקת את שם נעוריה של אמי   "שוויצר " ומיד מתגלה האמת העצובה –

ב19 למאי 1940, סבא שלי אבי אמי

                  מנדל שוייצר , מוורשה, נובוליפקי 54 דירה 2

                                         כתב ל –

                 אסתר הלצר, רחוב 97 מס. 57,ברוקלין, ניו יורק

וב   1.4.39

                                כתבה מרים שוייצר, מרחוב פשייאזד 5/19

                          ( שפירושו , כלעג לרש  ,רחוב המעבר או רחוב החצייה ) 

                               למר מ. קליינמן , שד. פוטנאם 297  בברוקלין, ניו יורק.

אסתר הלצר , הריהי הדודה אסתר, אחותו הצעירה של סבי , שהגרה לארצות הברית בתחילת שנת השלושים למאה הקודמת.  היא ביקרה אותנו בישראל בראשית שנות הששים  והביאה לי חגורה אלסטית ירוקה שבזכותה הוכתרתי למשך תקופה קצרה למלכת הכתה .

מ.  קליינמן , שאליו כתבה מריים שווייצר , הוא , ככל הנראה,  בעלה של הדודה חנה'לה , אחותו האחרת של סבי , שאף היא הגרה לארה"ב שנים אחדות לפני אחותה אסתר.

המבקשת, מרים, בוודאי אינה מניה , דודתי , שהרי  היא כבר לא נקראה באותה עת שוייצר ובוודאי גם לא מרים – לכן, שיערתי בתחילה שאולי זו בת הדוד מרים –  כלומר, מניה מחולון ,המוכרת לי מילדותי. זו שהייתה נוהגת לפרוץ פתאום סתם כך, בלא סיבה נראית לעין, בצחוק היסטרי מעורר חלחלה שהפך עד מהרה לפרץ של דמעות חסר שליטה.  אם כי, במחשבה שנייה – ב 1939 גם היא נקראה בוודאי אחרת , שכן פעם, במהלך אחד מהתקפי הבכי – צחוק שלה, שמעתי את המבוגרים מסבירים זה לזה בלחש : ' מסכנה, הרי שני הילדים שלה נרצחו לעיניה במחנה "

לכן אני משערת שהייתה אולי מרים נוספת במשפחת שוייצר, שאותה לא היכרתי.

כשאני מחפשת  באתר יד ושם אני מגלה גם את דפי העד שמילאה מניה מחולון  ואכן מתברר לי ששם משפחתה היה קופיטו.

בעלה אברהם פרץ ( קופיטו ) , בן נתן ויונה, נולד ב 1901 ונרצח, כפי שכותבת המתעדת האומללה שנותרה בחיים ,  ב 1943 בפוניטובו.

שני הילדים, רשומים ( בכתב יד עברי מהוקצע להפליא , של הפוקד  יצחק ויינשטוק מן הסתם , החתום גם הוא בתחתית דף העד) בשתיים מארבע השורות שיועדו ל ' שמות ילדים '

 שרה , בת שלוש עשרה , אסתר , בת אחת עשרה

ובשורה שנועדה ל "מקום והזמן שנספו "   – טרבלינקה 1943

על החתום : מרים מנעולי – קופיטו מרחוב סירקין חולון

מנעולי היה שמו של הגבר לו נישאה בת הדוד מניה בארץ – מרדכי מנעולי – איש רחב פנים בעל שפתיים דקיקות כבד גוף ואבהי, שנהג משאית גדולה והיה יושב תמיד לצידה במפגשים המשפחתיים לצידה ומקדם בסבלנות אין קץ את פרצי הצחוק והבכי , ממתין להם שידעכו כשהוא מלטף לסירוגין את ראשה ואת גבה  ומלמל – "שוין מיין קינד שוין, נו , שוין מיין קינד, יו, שויין, שויין מיין קינד"

בשורה המיועדת ל קרוב/ה או מכר/ה לנספים כתבה מניה מחולון – אשה ואם ילדים של אברהם קופיטו.

ואני משום מה חשבתי תמיד שילדיה הנרצחים של מניה מחולון היו בנים .

בין דפי עד אחרים שמילאה בת הדוד אני מגלה מרים נוספת – מריים רבקה שוייצר , נולדה ב 1920 , כלומר היא בת תשע עשרה בעת כתיבת מכתב הבקשה לעזרה.     מצב משפחתי – נשואה, מקצוע – תלמידה , נרצחה ב1943 בגטו ורשה.  ב'קרבה לנספה' נכתב  – דודה. אחייניתה של מניה , בת הדוד מחולון, אם כך.

אבל מאוחר יותר החלטתי שאולי בכל זאת הייתה זו דודתי מניה שכתבה את הבקשה – התאריך הרשום בה הוא אפריל 1939 , כלומר חמישה חודשים לפני הפלישה הגרמנית ופתאום אני גם נזכרת שמניה הייתה כבר בודאי נשואה אז לסמק , אמנם שמו  לא היה שוייצר , אבל אולי היא חזרה לשם נעוריה אחרי שהתגרשה מגוטק, בעלה הראשון ? ואולי עוד לא נישאה אז לסמק ? אולי הם נישאו מעט אחר כך ? אולי חשבה להסתלק איתו מוורשה ?

היא הרי סיפרה לי שבן הדוד דויד קיבל את הויזה הנכספת לאמריקה בשנייה האחרונה ממש –  היא ליוותה אותו לשגרירות האמריקאית מכיוון שהגרמנים, שכבר שלטו בוורשה,  לכדו גברים צעירים שהלכו ברחוב בגפם. אולי ניסתה גם היא להשיג ויזה והמזל לא העיר לה פנים ?

היא הייתה אישה אמיצה , דודתי מניה.    היא העזה להתגרש מבעלה הראשון , גוטק, שלדבריה היה בן יחיד מפונק לאמו השתלטנית שהציקה לה והתערבה בחייהם.  מסיפוריהן של אמי ודודותיי  ניתן להסיק שהן העריצו את אביהן , שהיה כנראה דומיננטי מאד בחייהן – הוא שקבע והוא שהמליץ על בני זוג לכל אחת ואחת מהן ( ראה מקרה אבא שלי, או רוז'ה ובעלה הראשון )  – ולמרות זאת  העזה מניה להמרות את פיו ולהתגרש , ולהתאהב לאחר מכן –  או שמא,שומו שמיים,  קודם לכן –  בסָמֵק, בן אחותו של אביה ומאוחר יותר להינשא לו- למורת רוחן של  אחיותיו, שטענו ( זה המיתוס שהילך במשפחתן , שאותו שמעתי לאחר מותה של מניה  מפי תלמה ותחייה, בנותיהן ) כי מניה שיקרה לו שהיא בהריון וסמק טוב הלב נאלץ לשאת אותה לאישה.  ואילו הגירסה המשפחתית שלנו קובעת שסמק התאהב נואשות במניה והיא נלכדה לבסוף בקסמיו. העובדה שהיו בני דודים מדרגה ראשונה לא היוותה כנראה מכשול באותה תקופה.

מניה דודתי – מצאתי את התמונה הזו בקופסת הצילומים שלה שירשתי ממנה. כשמחשבותיי עסקו במניה  נטמע הצל החיוור שבפינה הימנית בתוך הרקע לדמות שבתמונה ובהתאמה לעקרונות הגשטאלט הוא נעלם מעיניי  . רק זמן רב אחר כך – כשהתפניתי לפענח את הכתוב על גב הצילום צפה ונגלתה פתאום מתוך הרקע דמות הרפאים החביבה הנרכנת בחיבה מעל כתפה של מניה ולוחשת באזנה מילות אהבה  . וכעת, ממש כמו בציוריו של אֶשֶר, כבר אינני מסוגלת יותר להתעלם מקיומה.

.

"של מניושיה"

 "מניושה וגוטק " ,  

 ורשה, לפני הנסיעה ל'אֶרֶץ' ( כך במקור ) 15 במאי 1934

האם בר מזל כשלהו מבני המשפחה נסע  ב 1934 לארץ ולקח איתו את הצילום למזכרת ? קיומו של הצילום הרי מוכיח שבעליו שרד , אבל כיצד הוא התגלגל מאוחר יותר לידיה של מניה ?

קטקומבות

# כל ימי ברחתי מהמחשבה על מה קרה להם ואיך קרה. כמו הוריי ודודותיי, גם אני שתקתי.   אני לא שאלתי דבר והם לא אמרו אמרו דבר,  מכל מקום , לא בפני –  הם מסיבותיהם הם ואני מסיבותיי שלי – כל כך טוב היה להיות דור חדש , משוחרר לכאורה  מהעבר הגלותי הקודר  של העם היהודי. ונעים היה פי אלף להתבונן באלבום התמונות המשפחתי בצילומים  מהזמנים השלווים לכאורה  – צילומי וסבא וסבתא רגילים כמו שיש לכולם , כמו להולנדים, למשל  –  ולהאמין שהנה, אנחנו שוב כמו כולם וכבר לא קבוצת מיעוט נרדפת מחורפת שנואה ומגודפת

ורק אחרי מותם , שנים ארוכות מאוחר יותר,  גיליתי בבוידעם  את ארכיון המסמכים הנסתר של אבא שלי  ובאמצעותו  ירדתי אל הקטקומבות לשחזר פרקים מקוטעים מחייהם.

יהודה עמיחי – יהודים בארץ ישראל

אֲנַחְנוּ שׁוֹכְחִים מִנַּיִן בָּאנוּ. שְׁמוֹתֵינוּ
הַיְּהוּדִיִּים מִן הַגּוֹלָה מְגַלִּים אוֹתָנוּ
וּמַעֲלִים זֵכֶר פֶּרַח וּפְרִי, עָרֵי יְמֵי בֵּינַיִם,
מַתָּכוֹת, אַבִּירִים שֶׁהָיוּ לְאֶבֶן, וְרָדִים לָרֹב,
בְּשָׂמִים שֶׁרֵיחָם נָדַף, אַבְנֵי חֵן, הַרְבֵּה אָדָם,
מִשְׁלְחֵי יָד שֶׁבָּטְלוּ מִן הָעוֹלָם.

בועת הסבון

בבוקר הסטנו את הוילון ומול עינינו המשתאות הופיעה פתאום מימין בועת סבון גדולה כאשכולית והמשיכה וריחפה הלאה לרוחבו של החלון שלמה , צבעונית ומושלמת כמו שהופיעה, עד שפנתה ונעלמה מעבר לפינה ומחוץ לטווח הראייה שלנו.

מרוב תדהמה לא הספקתי לאחוז במצלמה ולצלם אותה.

חדרנו נמצא בקומה השלישית , שהייתה למעשה הקומה החמישית או הששית של הבניין, אם נצרף למניין הקומות גם את קומת הלובי ושתי קומות המשרדים שמעליה.  יצאתי ובדקתי במסדרון ; משמאל לחדרנו חדר המדרגות לשעת חרום , אטום וחתום , לא פתח בו ולא חלון.  מימין לחדרנו – חדר האחסון המשמש את החדרניות, גם הוא סגור ומסוגר וקירותיו אטומים.

האם מגוחך יהיה  להאמין שהבועה הזו היא נציגת הנשמות ונשלחה אלינו על ידן כדי לברך אותנו לשלום ?

כשירדנו לחדר האוכל בקומת הקרקע, הצביעה שלומית על אחד מחלונותיו  הצופה אל חצר בית ספר שבה קבוצת תלמידים בספורט. אבל גם אם  אחד מילדי בית הספר הפריח את בועת הסבון, איך הצליחה זו להגיע אל הקומה הששית ולהמשיך ולרחף כך לעינינו ,שקופה עגלגלה  ומושלמת, בלי שתתנפץ?

" שורשים יש לעצים , בני אדם יש להם רגליים …"

ג'ורג' סטיינר

"רק האותות שקלטנו מוקדם מאד בחיינו, שעמדנו על משמעותם בד בבד עם קניית האחיזה בעולם החיצון, נעשים מרכיבים קבועים ולא-משתנים של אישיותנו: כשם שלומדים את שפת-האם בלי לדעת את הדקדוק שלה, כך מתוודעים אל הסביבה שגדלים בה. שפת-האם והסביבה שנולדנו בה צומחות אתנו, צומחות אל תוכנו, וכך נוצרת אותה בקיאות והתמצאות המקנה לנו תחושת ביטחון."
ז'אן אמרי, "לכמה מולדת זקוק האדם?" בתוך: מעבר לאשמה ולכפרה, תל- אביב, 2000, עמ' 109-110

בחודש מאי 2014, יום הולדת המאה של אמי, שהלכה לעולמה בשנתה ה- 94 , נסעתי בפעם הראשונה בחיי לבקר בוורשה , עיר הולדתה. מכל הידוע לי גם אמא שלי מעולם לא חזרה לוורשה מאז נאלצה לעזוב אותה ולברוח לרוסיה בפרוץ המלחמה. בהסתמך על המסמכים שמצאתי בארכיון של אבי, כשהסתיימה המלחמה ועזבנו את רוסיה גרנו כשנה וחצי בעיר דזרז'וניוב ( או רייכנבך ) שבשלזיה העילית ומשם נסענו היישר לצרפת. אבל מאוחר יותר, כשבדקתי היטב את הדרכון הפולני המשותף לשתינו, שעל פי הכתוב בו הוצא בדז'רז'וניוב , גיליתי בו  חותמת מעבר שהוטבעה בתחנת הרכבת של וורשה. האם היא ירדה שם לרגע מהרכבת ? וכשיצאה הרכבת לדרכה, האם היא עמדה בחלון וצפתה בעיניים כלות כיצד העיר האהובה – שנואה שלה הולכת ומתרחקת ממנה לעולמי עולמים ?
כשביקרה אותנו במהלך השנים שבהן גרנו בהולנד, שאלנו אותה לא פעם האם תרצה לנסוע לוורשה. הצעתי אפילו שאצטרף אליה, אבל היא סירבה, תמיד סירבה.
לא נולדתי בפולין, אבל הפולנית היא שפת אמי וצליליה הם הקולות הראשונים ששמעתי והשמעתי. כשהגענו לצרפת למדתי גם לדבר צרפתית. אמא שלי סיפרה שרופא הילדים בפריז הפציר בה שתדבר אלי בצרפתית בלבד כי 'הילדה עלולה להתבלבל והדבר יפגע בכושר הדיבור שלה' אבל היא התקשתה לעמוד במשימה – הצרפתית הייתה אמנם שפת המקום אך הייתה שגורה פחות על פיה, ואילו הפולנית היפהפייה שלה הייתה שפת תרבותה, שפת השירה שידעה לדקלם, שפת משחקי המילים שהמציאה עם חברותיה בגימנסיה, שפתם של הסופרים והמשוררים האהובים עליה, שפת שירי הילדים שהייתה שרה לי ושפתן של הקינות החרישיות שהייתה מפזמת לעצמה בלילות ובוכה. פולנית הייתה השפה שהגדירה אותה כאדם המשכיל שהייתה פעם – בוגרת הגימנסיה, הסטודנטית המצטיינת למשפטים; לא הפליטה היהודייה העלובה והנרדפת שנבגדה על ידי מולדתה, או המהגרת , שעברה נמחק והיא נאלצת להיוולד מחדש בעולם לא לה .
באשר לי , אני נאלצת לציין שהרופא הטוב שגה – לא די בכך שלצד הפולנית, גם הצרפתית של ילדותי נשארה חקוקה במוחי, אלא שגם כושר הדיבור שלי התברר דווקא כמשובח ביותר והייתי לפטפטנית בלתי נלאית בכל שפה אפשרית , גם באלה שכלל אינן שגורות על פי. אבל מאוחר יותר, כשהגענו לארץ, הפכה הפולנית של הורי לשפה המאוסה – שפת הגולה הדוויה שעמדה בדרכי והפריעה לי להשיל מעלי את אירנה פליציה לנדמן , העולה החדשה , ולהפוך במחי עט ל: אירית לביא, כיתה ה' 2 , בי"ס ברנר ,כפר סבא , ישראל, אסיה, העולם על כל עטיפות הספרים והמחברות שלי : הצברית האולטימטיבית – מדקלמת בר' גרונית מידרדרת את 'מסך הכסף' במסכתות טקסי הזיכרון בבית הספר ומלווה בחלילית את 'יצאנו אט' .
ורק פעם אחת , באלף תשע מאות חמישים ושבע למען הדיוק , וגם זאת לזמן קצרצר בלבד , דליתי את הפולנית ממעמקי המגירה שבה אפסנתי אותה , כדי לדבר עם בנותיה של גוטה , חברתה לגימנסיה של אמא שלי, שהגיעו באותה שנה לארץ בעליית גומולקה, ואפילו למדתי לקרוא בה – כדי שאוכל לקרוא את ' אן מאבונלי' , ספר ההמשך של 'האסופית' , שהביאו איתן הבנות מפולין ולא תורגם עדיין לעברית .
אבא שלי, שהיה מוכשר מאד למספרים ופחות לשפות, למד עברית במהירות מעוררת השתאות ואילו אמא שלי – שדיברה בארבע שפות, קראה ספרים בשלוש מהן ובמהלך השנים הוסיפה אליהן את האנגלית ואפילו מעט הולנדית – לא הצליחה עד סוף ימיה לשלוט בעברית.
נראה היה שאת חייה האמיתיים , החיים שהייתה אמורה לחיות , השאירה שם בוורשה, ואילו חייה כאן, איתנו, היו ברירת מחדל – כך הרגשתי תמיד ולכן גם מעולם לא חשבתי לבקר בוורשה בעודה בחיים. וורשה הייתה שלה בלבד ומחוץ לתחום עבורי – שמורה בכספת נסתרת והקוד מוכר רק לה. וממילא, וורשה שלה לא הייתה וורשה בת זמננו – העיר העכשווית, המוחשית , הגיאוגרפית – אלא ורשה שמחוץ לזמן, ורשה ערטילאית , ורשה שהופיעה לפניה בחלומות בלבד, ורשה של ימי נעוריה, ורשה של לפני המלחמה – וּוָרשה זו לא הייתה קיימת יותר; היא חרבה והתפוגגה וכאילו מעולם גם לא התקיימה . אבל לאחר מותה של אמי , במלאת מאה להולדתה , נסעתי עם בת דודתי שלומית אל העיר האסורה.