שרשים וקברים 8 אמא שלי – והאוניברסיטה על שם יוזף פּילסוצקי

scan0012 (2)

כשאספתי את חפציה אחרי שנפטרה, לא מצאתי ביניהם את תעודת הסטודנט שלה.

בשנותיה האחרונות היא נשאה אותה איתה לכל מקום; בימים הייתה מסתירה אותה בין דפי הספר, שליווה אותה תמיד מכוחו של ההרגל, גם כשכבר הפסיקה לקרוא ובלילות הייתה מניחה אותה מתחת לכר במיטה.

מסמכים לאלפים בלו ואינם הרים של נייר נגרסו בשן הזמן – ורק תעודת הסטודנט של אמא שלי מהאוניברסיטה ע"ש יוזף פּילסודסקי בוורשה,  שתוקפה כבר עמד לפוג ב31 בינואר 1938, נותרה בכל זאת שרירה וקיימת  כדי להעיד על חייה האבודים של אמי .

והנה, דווקא כעת, כשנשלמו פרקי חייה של אמי , כאילו בלעה אותה האדמה. חיפשתי אחריה לשווא  בכל פינה אפשרית ולבסוף הבנתי שאמא שלי  לקחה אותה איתה גם לדרכה האחרונה – וכי איך תציג את עצמה בפני בוראה בלי המסמך החשוב המעיד על זהותה ?

שהרי כך בדיוק נעלמה שבועיים קודם לכן גם תעודת הזהות של אבי . בלילה שבו נפטר התבקשתי  להציג אותה במשרד בית החולים אבל לא הצלחתי למצוא אותה בשום מקום – לא בנרתיק העור הקטן שלו , הפּוֹרטפֶל, כפי שקרא לו אבא שלי , ולא במגירת המסמכים המסודרת להפליא בבית, לא בחדרו במחלקה הסיעודית ולא במזכירות בית האבות. לבסוף ניאות בית החולים לאמת את זהות הנפטר באמצעות רישיון הנהיגה הישן שלו ואני ויתרתי על החיפושים. הוא בטח לקח אותה איתו, חשבתי,  שכן איך יתייצב אבא שלי בשערי גן העדן בלי המסמך המזהה בכיסו ?  אבי הרי מעולם לא יצא מהבית בלי תעודת הזהות שלו

' ומה יהיה אם יבקשו ממני להזדהות ? ' היה אומר לי כשלגלגתי  עליו בשל כך.

' נו באמת,  מה יהיה ? , הייתי צוחקת, ' יאסרו אותך ? '

' תצחקי לך,תצחקי , ' היה עונה לי. ' למזלך אין לך מושג מה זה להסתובב בעולם בלי תעודות.'.

למזלי. אכן.

יש אומרים שכאשר אדם מת מיטלטלת נשמתו שבעה ימים תמימים הלוך וחזור בין ביתו לבין קברו ומבכה את גופה ורק אז היא עולה אל בוראה.

ואכן , כשתמו ימי השבעה על אבי מצאתי את תעודת הזהות שלו מונחת כתמיד במגירת שולחן הכתיבה שלו כאילו מעולם לא נעלמה.  ובתום ימי השבעה על אמא שלי התגלתה פתאום תעודת הסטודנט האבודה שלה חבויה בכיס סודר האנגורה השחור שבו כיסיתי את גופה בבית החולים, לפני שנפטרה.

 

 

 

a4f76762-5fef-44db-8968-3bdf2827fcd0

זו תעודת הזהות הפולנית של אבי , אותה קיבל ב 1930, כשהיה בן תשע עשרה. המקצוע הרשום בה : אצל ההורים          הוא נשא אותה בכיסו בכל נדודיו ושמר עליה מכל משמר  –  כשיצא ללמוד בוורשה וכשברח עם אמי בפרוץ המלחמה לחלק הרוסי של פולין ואחר כך כשנשלח למחנה העבודה בסיביר וכששוחרר והתגלגל לאוזבקיסטן ושוב, כשחזר לפולין ומשם  כשהמשיך עם משפחתו, קרי – אמא שלי ואני, לצרפת, ומשם  לישראל –  ועד היום היא שמורה היטב, כחדשה ונתונה באותה מעטפת פלסטיק מקורית שרצועת בד תפורה לה בשוליה.

כשאני חושבת כמה תעודות ומסמכים איבדתי אני במהלך שנותיי  אני מצטמררת ומקווה בכל ליבי שאבא שלי, ממקומו בשמיים , סולח לי על חטאי –  בדיוק כפי שסלח לי תמיד בילדותי על הבלגן הנוראי במגירות שלי בשולחן הכתיבה המשותף שלנו , ועל כל המפתחות שאיבדתי והמחברות שאת שוליהן המרוטים ניסה תמיד להחליק ועל השעות הארוכות שביזבזתי מדי יום , ועד היום אני מבזבזת, בחיפושים אחר חפצי הנעלמים מאליהם – "אני לא מבין אותך אירית ,"  היה אומר לי,  " שימי פשוט כל דבר במקום "  ולא הבין עד כמה לא פשוט לי לשים כל דבר במקום , אבל סלח לי , תמיד סלח לי – בשל האהבה ובשל מזגו הנפלא.

 

ורשה חרבה בתקופת מלחמה ועימה חרבו ונעלמו ארכיוני העיר השונים . לתומי חשבתי שמן הסתם חרב ונעלם גם ארכיון האוניברסיטה….    המשך יבוא

 

 

 

 

 

 

המשך – הבית ברחוב נובוליפקי

בהצטלבות הרחובות יאנה פאבלה ונובוליפקי – מאשר שלט בולט לעין כי הרחוב שאת שמו שמעתי כל ימי ילדותי ורגלי מעולם לא דרכו בו אכן קיים. בנייני המגורים שלאורכו זהים,  קומוניסטיים –  חזיתות מטוייחות בורוד אפרפר מתקלף , אינם דומים כלל לבתים בצילום מלפני המלחמה שגיליתי באינטרנט.  כמוהם גם הבניין הצמוד  לכנסיה, שמספרו כעת הוא נובוליפקי 20.

 

20unnamed

על המדרכה שלצידו קראנו קדיש מסידור התפילה הקטן של אבי שהבאתי איתי לוורשה, שהרי כך שמענו תמיד מפיהן של אמא שלי ואחיותיה  – קיר בית הוריהן נשק לקיר בית הכומר הצמוד לכנסיה

תמונה 2 (1)

מאוחר יותר גילינו בספר עב כרס על תולדות הגטו מפה שמצוינים בה מספרי הבתים כפי שהיו בעבר, לפני המלחמה. הבניינים המעטים ששרדו מסומנים בסגול ובהם כמובן הכנסיה, במספר 50 , לצידה בית הכומר במספר 52  ומכאן שבסמוך לו עמד פעם בית מס. 54 . על אותה קרקע עצמה שעליה עמדנו כשאמרנו קדיש!

warszawa + 049

שרשים וקברים 7 הבית ברחוב נובוליפקי

ורשה – נובוליפקי  54.

זו הייתה כתובת בית הוריהן של אמא שלי ואחיותיה. שם גרו עד שבגרו ונישאו. כך היא מופיעה בדפים המצולמים של ספר הטלפון של ורשה משנת 1934 ורשימת בעלי חשבונות השייקים בבנק הדואר משנת 1936 , שהביאה איתה שלומית מביקורה הראשון בעיר .

Szwajcer Mendel Nowolipki 54  –  tel 26538

שוויצרים נוספים  רשומים בדפים האלה , שוויצר יוינה ושוייצר בלה שוייצר אברם ושוייצר יקוב, שוויצר יז'י ושוייצר יוזף – האם מישהו מהם  קרוב משפחה?

מן המעט שסיפרה לי אימא שלי ידעתי שקיר ביתם נשק לקיר בית הקהילה ובית הספר הצמודים לכנסייה וכשהצמידה את אזנה אל הקיר בחדר השינה שלה יכלה לשמוע את נערי המקהלה שרים. ומניה אחותה  סיפרה שהייתה מסתתרת בגן הגדול שמאחורי הכנסיה כשרצתה להתבודד ולהתרחק מאחיותיה הטורדניות.

ואכן את הצילום הזה של הרחוב מ 1935 מצאתי  בויקיפידיה  בערך המוקדש לרחוב נובוליפקי בורשה , אחד מרחובותיה המוכרים  של העיר בשל כנסיית סנטה אוגוסטינה  השוכנת בו,

1024px-Ulica_Nowolipki_1935

וכך כתוב מתחת לצילום

Od lewej: kamienica nr 54 i 52, zieleń przed kościołem pw św. Augustyna

 משמאל – בית מס. 54 ובית מס. 52 , הצמחיה  בחזית הכנסיה סנטה אוגוסטינה

( אם אגדיל את הצילום, אולי יהיה אפשר לזהות את אחת האחיות לבית שוויצר בין הנערות המהלכות שם על המדרכה ? )

מכל הבניינים באזור הגטו נותרה רק היא על תילה, כנסיית אוגוסטינה הקדושה . ניצולה יחידה מההפגזות והחורבן, מתנשאת כמגדלור ענקי  באוקינוס החורבות שמסביב כדי להתוות גם לנו את הדרך  בבוא העת ,שנים רבות אחר כך,  ולסמן עבורנו את ריבוע הקרקע המדוייק שעליו עמד ביתם של הורי אמי ואחיותיה.

Augustyn

במלחמה נמצאה הכנסיה בתחומו של  של הגטו ובאין מבקרים נסגרה. ראש הכנסיה , האב פרנצ'ישק  גמקארק, והכומר ליאון וייצקוביץ נשארו לגור במקום. הראשון נורה בפתחה למוות ב 1943  ואילו השני נשלח ב 1942 למחנה גרוס- רוזן בעוון סיוע ליהודים ומת במחנה באוגוסט 1944. כך כתוב באנגלית ובפולנית בערך המוקדש לכנסייה בויקיפדיה.  בעברית אינני מוצאת על כך דבר.

לא פנינו מיד לרחוב נובוליפקי.

לפגישה שכזו יש להגיע לאט לאט ובהדרגה ; להתקדם  צעד אחר צעד בזהירות מרובה , על קצות הבהונות , מהקל יותר אל הכבד ממנו – מבית הכנסת נוז'יק אל הסמטאות והדוכנים הקטנים שמסביב להאלה מירובסקה,  השוק המקורה  שבו, לדבריה של שלומית, היה לאחת מקרובות משפחתנו דוכן של בדים. כך סיפרה לה אמא שלה,  שלמדה בצעירותה באורט והייתה תופרת מופלאה ומשום כך בוודאי זכרה והזכירה את הדודה ההיא בעלת הדוכן.

אמא שלי  דיברה בעיקר על  הגמנסיה שבה למדה ועל חברותיה לכיתה ועל השירים ומשחקי המילים שהיו מחברות זו לזו , אבל מעולם לא שמעתי מפיה דבר על אודות קרובי משפחה כלשהם, דודים או  דודות או בני דודות ואף לא על עניינים של יומיום. לפעמים הייתה  מציינת את אהבתו  הגדולה של אביה לאמא שלה  או נזכרת בסיפורי שלום עליכם באידיש שהיה נוהג לקרוא באוזניהן בארוחת הערב של ליל שבת   ובסוכנת הבית הנוצריה שהייתה מזדרזת מיד לשפות את הקומקום כשאביה היה רומז לה ואומר : "אח, אלמלא היה היום  שבת הייתי בחפץ לב שותה כוס תה  "       אנקדוטות ספורות , לא יותר. אני לא שאלתי ואמי לא סיפרה. אולי מפני שדי היה לה בשתי אחיותיה כדי להעלות איתן באוב את עולמן שחרב ונעלם וכאילו לא היה.

התנהלנו אם כן לאיטנו  עקב בצד אגודל אל ההאלה  מירובסקה, שגם היום מרובים בה דוכני הבדים, וממנה פנינו אל התיאטרון האידי כדי לקנות כרטיסים להצגה שהועלתה בו באותו ערב –  "אל נקמות " של שלום אש.

במבואת הכניסה לתיאטרון אווירה של פעם,  לפני …   וברחוב הסמוך לו , על הקיר , שורות באידיש מ׳הקטר ׳ של יוליאן טובים מלוות באיורים  חביבים

warszawa + 016
warszawa + 011

 אמא שלי הייתה מקריאה לי אותו בפולנית כשהייתי ילדה ואני יודעת עדיין לדקלם  את הבית הראשון שלו בפולנית.

כעת אני מקריאה אותו לנכדי בעברית . יוליאן טובים ומריה קונופניצקה ויאנוש קורצ'אק וקורנל מקושינסקי והנריק שיינקביץ – זה חלק קטן מרשימת סופרי החובה שקיבלתי מאמא שלי בילדותי והפקדתי  בידיו של הייקה הזקן שהיה מגיע לשכונת העולים בכפר סבא , חצרות הדר ב'  , עם קרון הספרייה הקטן  שלו  – ארגז עשוי לוחות אבץ  רתום  לחמור אפור סבלני . בשל ברית חובבי הספרות הטובה שכרת עם אמי הוא היה מרשה לי להחליף יותר משני ספרים בפעם אחת – זכות יתר אדירה ומצילת חיים באותם הימים לילדה יחידה להרבה מבוגרים עצובים.

בעודי כותבת שורות אלה מתברר לי שגם ברגע זה  אני מנסה לעכב ולדחות עד כמה שאפשר את הפגישה עם רחוב נוביליפקי  –    שדות האליסיום בהאדס של אמא שלי   וה׳עיר האסורה'  מבחינתי,

לכן אעצור כאן כעת ואמשיך בדרכנו לשם בפוסט הבא

המשך – פטרונם של הארכיונאים

האם אחרי שרשמו ותיעדו  את כל הפרטים הנחוצים להם שלחו הגרמנים את המכתבים המיורטים הלאה,  ליעדיהם? או שמא ערמו אותם בערימה גדולה והעלו באש, אותם ואת כל התחינות והתקוות שהתגלמו בהם ?

' ננסה גם לנדמן? ' מציעה הארכיונאית החביבה ." משפחתו של אבי מלובלין , " אני אומרת, "לא מוורשה. "  אבל היא כבר הקלידה בזריזות  את השם ולמרבה ההתרגשות  מתגלה לנו

שב 19 ביוני 1940       אלה לנדמן, מפולאבי, כעת ורשה, נובובליפקי 54/4

כתב ל

אברם מנדלמילך, אלמיבנטה ברוסה 45, דירה 3 , סן פאולו

 

אליהו לנדמן, אחיו הצעיר של אבא. סיפרו עליו שהיה טייס וקצין בצבא הפולני. ועוד סיפר לי אבא שלי שכשהגיעו השוטרים הפולנים אל בית הוריה של אמי  לחפש גברים צעירים  שישלחו למחנות העבודה – דחף אליהו את אבא שלי הצידה , ציווה עליו להסתתר, ניגש אל הדלת והודיע – אני הגבר הצעיר היחיד בבית הזה.

בדלי סיפורים, פירורי עובדות, קרעים קטנים מעופפים של זכרונות שמהם אני מנסה כעת לטוות  את הסיפור כולו  ויודעת שלא אצליח לעולם.

אין בידי אלא ערימה קטנה של מסמכים שהשאיר לי אבי, כמה אלבומים וקופסאות של תמונות , משפטים ספורים שנכתבו על גבי אחדות מהן, פרטים מספר בדפי העד, שמילאו בשנות החמישים באותיות עבריות מרעידות בידם הלא מיומנת ,  וכעת היתוספו אליהם, בשל  ( בגלל? בזכות?? )  תאוות הארכיונות הכפייתית של הגרמנים  כמה פרטים נוספים , שחור על גבי דף  מדפסת של המכון ההיסטורי היהודי בוורשה שבפולין :

אלה – אליהו , או  אֵדֵק, כפי שאהב אבי לקרוא לו –  גר , אם כן, ביוני 1940 בבניין שבו גרו הוריה של אמי , ושעדיין לא נמצא בתחומי הגטו. רק כעבור ארבעה חודשים, ב 12 לאוקטובר 1940 , מוצאי יום כיפור,  ייתחמו הנאצים את אזור הגטו  ובית הוריה של אמי ימצא בתוכו גם הוא.

מוזר , אבל בדרך מקרה דווקא כעת,ביום שבו אני כותבת את הדברים האלה,  מוצאי יום כיפור.  74 שנים עברו מאז.

אברהם מנדלמילך מסן פאולו הוא  גיסו של אליהו , בעלה של אחותו יוכבד . שניהם היגרו לברזיל מיד לאחר נישואיהם בתחילת שנות השלושים.

על פי נתוני הארכיון, כתב אליהו כעבור חודשיים מכתב נוסף  לגיסו אברהם.

ב 12 לאוגוסט 1940     אלה לנדמן, מפולאבי, כעת ורשה, נובובליפקי 54/40

כתב ל

אברהם זליג מנדלמילך , רואה מריה ג'ואקינה 308 סובראדו, סאן פאולו ,ברזיל

האם לא קיבל תשובה למכתבו הראשון ולכן ניסה לכתוב לכתובת אחרת ?

אליהו.   יש לי שני בני דודים ושמם אלי, על שמו. אחיו הצעיר של אבי. קצין בצבא הפולני, וגם טייס, על פי המיתוס המשפחתי.

בדף העד שמילא אבא שלי אני מגלה שאליהו היה נשוי . שמה של אשתו היה פולה, כשמה של אמי.

אברהם, בן דודי , שהיה בן אחת עשרה בפרוץ המלחמה , זוכר היטב את בני המשפחה. אבל מעולם לא שאלתי אותו דבר ובפגישות המעטות שהיו לנו, בחתונות ובשמחות בעיקר, לא שוחחנו מעולם על אודות העבר. כעת, אחרי שחזרתי מורשה התקשרתי אליו וסיפרתי לו ש ' מצאתי את אלי ' ואז התחברו הקצוות. אבא סיפר פעם לאברהם שהוא פגש אחרי המלחמה את אשתו של אלי והיא סיפרה לו  שהם הצליחו בסופו של דבר לברוח לרוסייה. אבל כשהתברר לרוסים שאלי שירת כקצין בצבא הפולני הם הוציאו אותו  להורג. בקאטין. כך סיפר לו אבא שלי. לי הוא מעולם לא סיפר דבר ואני גם מעולם לא שאלתי – הרי כבר הייתי ישראלית, לא? וכבר השלתי מעלי את עור הגלות וכבר זקפתי את קומתי וכבר צעדתי בארצי קוממיות.

unnamed (5)

אבא המסכן. כל ימיו ליוותה אותו הידיעה על אודות גורלו הטרגי של אחיו . האם דיבר על כך עם מישהו ? האם חלם עליו בלילות ? האם מתחת למעטה ה'נורמליות' היציבה שלו ביעתו אותו רוחות הרפאים ? רגשי האשם ? האם משום כך העדיף לשקוע כל כולו במספרים ? האם ההקפדה הכפייתית שלו על ארגון ועל סדר הייתה בעצם ניסיון נואש למנוע מעולמו להתפרק ? האם הנוהג הבלתי נשלט שלו לשמור ולשמר כל מסמך שקיבל בחייו נבע בעצם מהצורך להוכיח,-לעצמו? –  שוב ושוב כי למרות שהכל וכולם נעלמו – הוא עדיין  קיים ?

שרשים וקברים 6 פטרונם של הארכיונאים

המשך:  ורשה בצעד זהיר……

mfh-syn-warsaw-01

…פנינו משם אל המכון ההיסטורי היהודי, השוכן בבניין סמוך למקום שבו עמד בעבר בית הכנסת הגדול של ורשה, שנחנך ב1878  והוחרב על ידי הנאצים במאי 1943

במבואה שלפני אולם התצוגה ספסל ומסך ועליו מוקרן סרט . ורשה היהודית בעבר. שלושה מבקרים צעירים יושבים בדממה על הספסל. המשכנו הלאה, אל דלפק הקבלה.   קשה לי לצפות בסרטים שצולמו בשנים שלפני המלחמה, לא פחות מאשר לצפות בסרטי שואה –   מראה האנשים העוסקים בענייניהם היומיומיים שובר את ליבי שהרי אני , כמספר הכל יודע,  כבר יודעת מה צופה להם העתיד  .

במשרדי הארכיון  שואלת הממונה  בקול רך שכולו הבנה  "האם נכנסתם לפולין בתום המלחמה? " וכשאני עונה בחיוב, היא שואלת לשם נעוריי,שהוא שמו של אבי , ומיד אני זוכה לאישור הרשמי שרגלי אכן דרכו בעבר על אדמתה של פולין ופולין , מרצון או שלא מרצון, הואילה לקבל אותי לרשימת הזכאים לחיות בה. חדשה לא מרעישה במיוחד , שכן הודות לאבי, הארכיונאי המושבע,  היו בידינו מסמכים לא מעטים אשר אישרו בוודאות את זהותנו הפולנית. וכך הוסבה תעודת הלידה המקורית הקזחית שלי לתעודת לידה פולנית ובעקבות זאת זכיתי גם בדרכון הפולני המשותף  עם אמי, שבאמצעותו הצלחנו להמשיך הלאה ברכבת לצרפת.

גם את מסענו העכשווי מלווה ככל הנראה ידו הנסתרת של לורנציוס הקדוש , פטרונם של הארכיונאים ; כל מהלך ומהלך בו פותח בפנינו ארכיון נוסף , שולף קצה חוט חדש מתוך הפקעת וחושף בפנינו תגלית חדשה.

" זה עתה הועלה למחשב ארכיון גרמני שהתגלה לאחרונה " מבשרת לנו הארכיונאית , "השלטונות הנאצים יירטו מכתבי בקשה לסיוע ששלחו יהודים בגטו ורשה לקרובי משפחה מחוץ לפולין וערכו רשימות של השולחים והנמענים "

היא בודקת את שם נעוריה של אמי   "שוויצר " ומיד מתגלה האמת העצובה –

ב19 למאי 1940, סבא שלי אבי אמי

                  מנדל שוייצר , מוורשה, נובוליפקי 54 דירה 2

                                         כתב ל –

                 אסתר הלצר, רחוב 97 מס. 57,ברוקלין, ניו יורק

 

וב   1.4.39

                                כתבה מרים שוייצר, מרחוב פשייאזד 5/19

                          ( שפירושו , כלעג לרש  ,רחוב המעבר או רחוב החצייה ) 

                               למר מ. קליינמן , שד. פוטנאם 297  בברוקלין, ניו יורק.

אסתר הלצר , הריהי הדודה אסתר, אחותו הצעירה של סבי , שהגרה לארצות הברית בתחילת שנת השלושים למאה הקודמת.  היא ביקרה אותנו בישראל בראשית שנות הששים  והביאה לי חגורה אלסטית ירוקה שבזכותה הוכתרתי למשך תקופה קצרה למלכת הכתה .

מ.  קליינמן , שאליו כתבה מריים שווייצר , הוא , ככל הנראה,  בעלה של הדודה חנה'לה , אחותו האחרת של סבי , שאף היא הגרה לארה"ב שנים אחדות לפני אחותה אסתר.

המבקשת, מרים, בוודאי אינה מניה , דודתי , שהרי  היא כבר לא נקראה באותה עת שוייצר ובוודאי גם לא מרים – לכן, שיערתי בתחילה שאולי זו בת הדוד מרים –  כלומר, מניה מחולון ,המוכרת לי מילדותי. זו שהייתה נוהגת לפרוץ פתאום סתם כך, בלא סיבה נראית לעין, בצחוק היסטרי מעורר חלחלה שהפך עד מהרה לפרץ של דמעות חסר שליטה.  אם כי, במחשבה שנייה – ב 1939 גם היא נקראה בוודאי אחרת , שכן פעם, במהלך אחד מהתקפי הבכי – צחוק שלה, שמעתי את המבוגרים מסבירים זה לזה בלחש : ' מסכנה, הרי שני הילדים שלה נרצחו לעיניה במחנה "

לכן אני משערת שהייתה אולי מרים נוספת במשפחת שוייצר, שאותה לא היכרתי.

כשאני מחפשת  באתר יד ושם אני מגלה גם את דפי העד שמילאה מניה מחולון  ואכן מתברר לי ששם משפחתה היה קופיטו.

בעלה אברהם פרץ ( קופיטו ) , בן נתן ויונה, נולד ב 1901 ונרצח, כפי שכותבת המתעדת האומללה שנותרה בחיים ,  ב 1943 בפוניטובו.

שני הילדים, רשומים ( בכתב יד עברי מהוקצע להפליא , של הפוקד  יצחק ויינשטוק מן הסתם , החתום גם הוא בתחתית דף העד) בשתיים מארבע השורות שיועדו ל ' שמות ילדים '

 שרה , בת שלוש עשרה , אסתר , בת אחת עשרה

ובשורה שנועדה ל "מקום והזמן שנספו "   – טרבלינקה 1943

על החתום : מרים מנעולי – קופיטו מרחוב סירקין חולון

מנעולי היה שמו של הגבר לו נישאה בת הדוד מניה בארץ – מרדכי מנעולי – איש רחב פנים בעל שפתיים דקיקות כבד גוף ואבהי, שנהג משאית גדולה והיה יושב תמיד לצידה במפגשים המשפחתיים לצידה ומקדם בסבלנות אין קץ את פרצי הצחוק והבכי , ממתין להם שידעכו כשהוא מלטף לסירוגין את ראשה ואת גבה  ומלמל – "שוין מיין קינד שוין, נו , שוין מיין קינד, יו, שויין, שויין מיין קינד"

בשורה המיועדת ל קרוב/ה או מכר/ה לנספים כתבה מניה מחולון – אשה ואם ילדים של אברהם קופיטו.

ואני משום מה חשבתי תמיד שילדיה הנרצחים של מניה מחולון היו בנים .

unnamed (3)unnamed (4)

בין דפי עד אחרים שמילאה בת הדוד אני מגלה מרים נוספת – מריים רבקה שוייצר , נולדה ב 1920 , כלומר היא בת תשע עשרה בעת כתיבת מכתב הבקשה לעזרה.     מצב משפחתי – נשואה, מקצוע – תלמידה , נרצחה ב1943 בגטו ורשה.  ב'קרבה לנספה' נכתב  – דודה. אחייניתה של מניה , בת הדוד מחולון, אם כך.

אבל מאוחר יותר החלטתי שאולי בכל זאת הייתה זו דודתי מניה שכתבה את הבקשה – התאריך הרשום בה הוא אפריל 1939 , כלומר חמישה חודשים לפני הפלישה הגרמנית ופתאום אני גם נזכרת שמניה הייתה כבר בודאי נשואה אז לסמק , אמנם שמו  לא היה שוייצר , אבל אולי היא חזרה לשם נעוריה אחרי שהתגרשה מגוטק, בעלה הראשון ? ואולי עוד לא נישאה אז לסמק ? אולי הם נישאו מעט אחר כך ? אולי חשבה להסתלק איתו מוורשה ?

היא הרי סיפרה לי שבן הדוד דויד קיבל את הויזה הנכספת לאמריקה בשנייה האחרונה ממש –  היא ליוותה אותו לשגרירות האמריקאית מכיוון שהגרמנים, שכבר שלטו בוורשה,  לכדו גברים צעירים שהלכו ברחוב בגפם. אולי ניסתה גם היא להשיג ויזה והמזל לא העיר לה פנים ?

היא הייתה אישה אמיצה , דודתי מניה.    היא העזה להתגרש מבעלה הראשון , גוטק, שלדבריה היה בן יחיד מפונק לאמו השתלטנית שהציקה לה והתערבה בחייהם.  מסיפוריהן של אמי ודודותיי  ניתן להסיק שהן העריצו את אביהן , שהיה כנראה דומיננטי מאד בחייהן – הוא שקבע והוא שהמליץ על בני זוג לכל אחת ואחת מהן ( ראה מקרה אבא שלי, או רוז'ה ובעלה הראשון )  – ולמרות זאת  העזה מניה להמרות את פיו ולהתגרש , ולהתאהב לאחר מכן –  או שמא,שומו שמיים,  קודם לכן –  בסָמֵק, בן אחותו של אביה ומאוחר יותר להינשא לו- למורת רוחן של  אחיותיו, שטענו ( זה המיתוס שהילך במשפחתן , שאותו שמעתי לאחר מותה של מניה  מפי תלמה ותחייה, בנותיהן ) כי מניה שיקרה לו שהיא בהריון וסמק טוב הלב נאלץ לשאת אותה לאישה.  ואילו הגירסה המשפחתית שלנו קובעת שסמק התאהב נואשות במניה והיא נלכדה לבסוף בקסמיו. העובדה שהיו בני דודים מדרגה ראשונה לא היוותה כנראה מכשול באותה תקופה.

מניה דודתי – מצאתי את התמונה הזו בקופסת הצילומים שלה שירשתי ממנה. כשמחשבותיי עסקו במניה  נטמע הצל החיוור שבפינה הימנית בתוך הרקע לדמות שבתמונה ובהתאמה לעקרונות הגשטאלט הוא נעלם מעיניי  . רק זמן רב אחר כך – כשהתפניתי לפענח את הכתוב על גב הצילום צפה ונגלתה פתאום מתוך הרקע דמות הרפאים החביבה הנרכנת בחיבה מעל כתפה של מניה ולוחשת באזנה מילות אהבה  . וכעת, ממש כמו בציוריו של אֶשֶר, כבר אינני מסוגלת יותר להתעלם מקיומה.

.scan0016 (2)

"של מניושיה"

 "מניושה וגוטק " ,  

 ורשה, לפני הנסיעה ל'אֶרֶץ' ( כך במקור ) 15 במאי 1934

האם בר מזל כשלהו מבני המשפחה נסע  ב 1934 לארץ ולקח איתו את הצילום למזכרת ? קיומו של הצילום הרי מוכיח שבעליו שרד , אבל כיצד הוא התגלגל מאוחר יותר לידיה של מניה ?

unnamed (6)

שרשים וקברים 5 / קטקומבות

800px-Catacombe

קטקומבות

# כל ימי ברחתי מהמחשבה על מה קרה להם ואיך קרה. כמו הוריי ודודותיי, גם אני שתקתי.   אני לא שאלתי דבר והם לא אמרו אמרו דבר,  מכל מקום , לא בפני –  הם מסיבותיהם הם ואני מסיבותיי שלי – כל כך טוב היה להיות דור חדש , משוחרר לכאורה  מהעבר הגלותי הקודר  של העם היהודי. ונעים היה פי אלף להתבונן באלבום התמונות המשפחתי בצילומים  מהזמנים השלווים לכאורה  – צילומי וסבא וסבתא רגילים כמו שיש לכולם , כמו להולנדים, למשל  –  ולהאמין שהנה, אנחנו שוב כמו כולם וכבר לא קבוצת מיעוט נרדפת מחורפת שנואה ומגודפת

ורק אחרי מותם , שנים ארוכות מאוחר יותר,  גיליתי בבוידעם  את ארכיון המסמכים הנסתר של אבא שלי  ובאמצעותו  ירדתי אל הקטקומבות לשחזר פרקים מקוטעים מחייהם.

יהודה עמיחי – יהודים בארץ ישראל

אֲנַחְנוּ שׁוֹכְחִים מִנַּיִן בָּאנוּ. שְׁמוֹתֵינוּ
הַיְּהוּדִיִּים מִן הַגּוֹלָה מְגַלִּים אוֹתָנוּ
וּמַעֲלִים זֵכֶר פֶּרַח וּפְרִי, עָרֵי יְמֵי בֵּינַיִם,
מַתָּכוֹת, אַבִּירִים שֶׁהָיוּ לְאֶבֶן, וְרָדִים לָרֹב,
בְּשָׂמִים שֶׁרֵיחָם נָדַף, אַבְנֵי חֵן, הַרְבֵּה אָדָם,
מִשְׁלְחֵי יָד שֶׁבָּטְלוּ מִן הָעוֹלָם.