האם אחרי שרשמו ותיעדו את כל הפרטים הנחוצים להם שלחו הגרמנים את המכתבים המיורטים הלאה, ליעדיהם? או שמא ערמו אותם בערימה גדולה והעלו באש, אותם ואת כל התחינות והתקוות שהתגלמו בהם ?
' ננסה גם לנדמן? ' מציעה הארכיונאית החביבה ." משפחתו של אבי מלובלין , " אני אומרת, "לא מוורשה. " אבל היא כבר הקלידה בזריזות את השם ולמרבה ההתרגשות מתגלה לנו
שב 19 ביוני 1940 אלה לנדמן, מפולאבי, כעת ורשה, נובובליפקי 54/4
כתב ל
אברם מנדלמילך, אלמיבנטה ברוסה 45, דירה 3 , סן פאולו
אליהו לנדמן, אחיו הצעיר של אבא. סיפרו עליו שהיה טייס וקצין בצבא הפולני. ועוד סיפר לי אבא שלי שכשהגיעו השוטרים הפולנים אל בית הוריה של אמי לחפש גברים צעירים שישלחו למחנות העבודה – דחף אליהו את אבא שלי הצידה , ציווה עליו להסתתר, ניגש אל הדלת והודיע – אני הגבר הצעיר היחיד בבית הזה.
בדלי סיפורים, פירורי עובדות, קרעים קטנים מעופפים של זכרונות שמהם אני מנסה כעת לטוות את הסיפור כולו ויודעת שלא אצליח לעולם.
אין בידי אלא ערימה קטנה של מסמכים שהשאיר לי אבי, כמה אלבומים וקופסאות של תמונות , משפטים ספורים שנכתבו על גבי אחדות מהן, פרטים מספר בדפי העד, שמילאו בשנות החמישים באותיות עבריות מרעידות בידם הלא מיומנת , וכעת היתוספו אליהם, בשל ( בגלל? בזכות?? ) תאוות הארכיונות הכפייתית של הגרמנים כמה פרטים נוספים , שחור על גבי דף מדפסת של המכון ההיסטורי היהודי בוורשה שבפולין :
אלה – אליהו , או אֵדֵק, כפי שאהב אבי לקרוא לו – גר , אם כן, ביוני 1940 בבניין שבו גרו הוריה של אמי , ושעדיין לא נמצא בתחומי הגטו. רק כעבור ארבעה חודשים, ב 12 לאוקטובר 1940 , מוצאי יום כיפור, ייתחמו הנאצים את אזור הגטו ובית הוריה של אמי ימצא בתוכו גם הוא.
מוזר , אבל בדרך מקרה דווקא כעת,ביום שבו אני כותבת את הדברים האלה, מוצאי יום כיפור. 74 שנים עברו מאז.
אברהם מנדלמילך מסן פאולו הוא גיסו של אליהו , בעלה של אחותו יוכבד . שניהם היגרו לברזיל מיד לאחר נישואיהם בתחילת שנות השלושים.
על פי נתוני הארכיון, כתב אליהו כעבור חודשיים מכתב נוסף לגיסו אברהם.
ב 12 לאוגוסט 1940 אלה לנדמן, מפולאבי, כעת ורשה, נובובליפקי 54/40
כתב ל
אברהם זליג מנדלמילך , רואה מריה ג'ואקינה 308 סובראדו, סאן פאולו ,ברזיל
האם לא קיבל תשובה למכתבו הראשון ולכן ניסה לכתוב לכתובת אחרת ?
אליהו. יש לי שני בני דודים ושמם אלי, על שמו. אחיו הצעיר של אבי. קצין בצבא הפולני, וגם טייס, על פי המיתוס המשפחתי.
בדף העד שמילא אבא שלי אני מגלה שאליהו היה נשוי . שמה של אשתו היה פולה, כשמה של אמי.
אברהם, בן דודי , שהיה בן אחת עשרה בפרוץ המלחמה , זוכר היטב את בני המשפחה. אבל מעולם לא שאלתי אותו דבר ובפגישות המעטות שהיו לנו, בחתונות ובשמחות בעיקר, לא שוחחנו מעולם על אודות העבר. כעת, אחרי שחזרתי מורשה התקשרתי אליו וסיפרתי לו ש ' מצאתי את אלי ' ואז התחברו הקצוות. אבא סיפר פעם לאברהם שהוא פגש אחרי המלחמה את אשתו של אלי והיא סיפרה לו שהם הצליחו בסופו של דבר לברוח לרוסייה. אבל כשהתברר לרוסים שאלי שירת כקצין בצבא הפולני הם הוציאו אותו להורג. בקאטין. כך סיפר לו אבא שלי. לי הוא מעולם לא סיפר דבר ואני גם מעולם לא שאלתי – הרי כבר הייתי ישראלית, לא? וכבר השלתי מעלי את עור הגלות וכבר זקפתי את קומתי וכבר צעדתי בארצי קוממיות.
אבא המסכן. כל ימיו ליוותה אותו הידיעה על אודות גורלו הטרגי של אחיו . האם דיבר על כך עם מישהו ? האם חלם עליו בלילות ? האם מתחת למעטה ה'נורמליות' היציבה שלו ביעתו אותו רוחות הרפאים ? רגשי האשם ? האם משום כך העדיף לשקוע כל כולו במספרים ? האם ההקפדה הכפייתית שלו על ארגון ועל סדר הייתה בעצם ניסיון נואש למנוע מעולמו להתפרק ? האם הנוהג הבלתי נשלט שלו לשמור ולשמר כל מסמך שקיבל בחייו נבע בעצם מהצורך להוכיח,-לעצמו? – שוב ושוב כי למרות שהכל וכולם נעלמו – הוא עדיין קיים ?
רועה אווזים 